אריאל רעננה

אֱלֹקַי,

תֵּן בִּי אֶת קֶמַח הַחִטָּה, שֶׁאוּכַל לְהָבִין מַהִי הַסֹּלֶת,

תֵּן בִּי אֶת קְנֵה הַשְּׂעוֹרָה, שֶׁאוּכַל לְהַשְׂכִּיל מַהִי הַפְּסֹלֶת,

תֵּן בִּי קִמְּטוֹ שֶׁל צִמּוּק, שֶׁאוּכַל לְקַמֵּט מִצְחִי בְּמַחְשָׁבָה,

תֵּן בִּי אֶת הִצְטַמְּקוּת הַתְּאֵנָה, שֶׁאוּכַל לְהַשְׁלִיט עַל עַצְמִי עֲנָוָה.

תֵּן בִּי גַּרְעִינָיו שֶׁל רִמּוֹן, שֶׁאוּכַל לְשִׂימָם לִי – תַּמְרוּר מְאוֹתֵת.

תֵּן בִּי שַׁמְנוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל הַזַּיִת, שֶׁאוּכַל לְטַהֵר נִשְׁמָתִי הַחוֹטֵאת.

תֵּן בִּי לִבְנוֹ הַפְּנִימִי שֶׁל תַּפּוּחַ, שֶׁאוּכַל טָעוּתִי לְלַבֵּן בִּיחִידוּת.

תֵּן בִּי שַׁקְדָנוּת הַשָּׁקֵד, שֶׁאוּכַל עַל אִישִׁיּוּתִי לִשְׁקֹד בִּתְמִידוּת.

מְרִירוּת הָאֶשְׁכּוֹלִית שֶׁאוּכַל לְהַבְלִיג בְּקַלּוּת.

תֵּן בִּי קְלִפָּתוֹ שֶׁל אֱגוֹז, שֶׁאוּכַל לְפַצֵּחַ לִבִּי הָעִקֵּשׁ.

תֵּן בִּי בְּשָׂרוֹ שֶׁל מִשְׁמֵשׁ, שֶׁאוּכַל בְּמַעֲשַׂי תָּמִיד לְפַשְׁפֵּשׁ.

רֵיחוֹ הַטּוֹב שֶׁל אֶתְרוֹג, שֶׁאוּכַל כַּוָּנוֹתַי הַטּוֹבוֹת לְמַמֵּשׁ.

תֵּן בִּי מְתִיקוּתוֹ שֶׁל תָּמָר, שֶׁאוּכַל לְהַחְזִיר מְתִיקוּת הֲדָדִית.

תֵּן בִּי תְּמִירוּתוֹ שֶׁל לוּלָב, שֶׁאוּכַל לְהִזְדַּקֵּף בְּגַאֲוָה יְהוּדִית.

וּמֵעַל לַכֹּל, רִבּוֹנִי!

נְטַע בִּי אֶת ט"ו הַכֹּחוֹת בְּלִי לַחְדֹּל

שֶׁאוּכַל בְּעֶזְרָתָם תָּמִיד לִגְדוֹל