חדרי למידה לבחינות הבגרות בתנ"ך > בחינות הבגרות העיוניות בכיתות י"א-י"ב > ספר דברים לכתה י"ב (פרקים י"ב-סוף) > פרקים י"ג-כ"ו - סיכומים לתלמידים המשלימים לשלוש יח"ל (שאלון 2103)
פרקים י"ג-כ"ו - סיכומים לתלמידים המשלימים לשלוש יח"ל (שאלון 2103)

בס"ד
סיכומים בספר דברים לנבחני 2103
(לנבחני 2212 יש עוד מראי מקומות בפרשנות)
הוכנו ע'י רונית גלעדי, נוה שרה הרצוג, בני ברק
 
דברים פרק י"ג.
נושאי הפרק:
א: פתיחה.
ב-ו: נביא שקר המסית לעבוד ע'ז.
ז-יב: קרוב משפחה המסית לעבוד ע'ז.
יג-יט: עיר הנידחת-לחץ חברתי לעבוד ע'ז.
 
 
פס' א: 'את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו'.
התורה מצווה אותנו לשמור את המצוות כפי שנתבקשנו,לא להוסיף ולא לגרוע.למשל - אסור לאדם להוסיף 3 פרשיות על 4 הפרשיות שבתפילין או לקחת בסוכות 5 מינים במקום 4.
 
פס' ב-ו: נביא שקר המסית לעבוד ע'ז.
אם קם נביא שקר ומסית אנשים לעבוד ע'ז,וכדי לשכנע שהוא דובר אמת הוא נותן אות או מופת והם מתקיימים,אעפ'כ,אסור לאדם להאמין לו,כי לא ייתכן שהקב'ה יתיר לעבוד ע'ז,שהרי זו אחת המצוות שעליהם אמרה התורה 'ייהרג ולא יעבור'.
פסוק ד': 'לא תשמע את דברי   הנביא ההוא..כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם'.
נשאלת השאלה: איך יכול להיות שנביא שקר נותן אות ומופת וזה מצליח לו?
רש'י מסביר כי הקב'ה מנסה אותנו בכך שהוא מביא כוח לנביא השקר אם נשתכנע לעבוד ע'ז או לא.
פסוק ה': 'ובו תדבקון'.
הקושי: וכי אפשר לאדם לדבוק בקב'ה,והרי ה' אין לו גוף?
רש'י: אדם צריך להדבק במידותיו של הקב'ה-מה הוא רחום אף אתה תהייה רחום.
 
פס' ז-יב: קרוב משפחה המסית לעבוד ע'ז.
פסוק   ז': 'כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך...בסתר'.
רש'י: 'דיבר הכתוב בהווה שאין דברי מסית אלא בסתר'.
התורה מדברת על מקרה מצוי ורגיל - בדרך כלל מסית אומר את דבריו בסתר. הדין הכתוב בתורה יהיה תקף בכל מסית ללא קשר לצורת ההסתה, גם אם ההסתה לא נעשתה בסתר.
בפסוק ט' ישנן 5 אזהרות: 1.'לא תאבה' 2.'לא תשמע אליו' 3.'לא תחוס עיניך' 4.'לא תחמול' 5.'לא תכסה עליו'
מדוע יש חמש אזהרות למסית שהוא קרוב משפחה,לעומת נביא שיש לו אזהרה אחת?
בגלל שהוא קרוב משפחה,יש סכנה שאתה לא תדווח על ההסתה ותוותר לו,וכנגד אותן סכנות מופיעות האזהרות.
פסוק י'ב: 'וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך'
העונש לאדם כזה הוא סקילה שצריכה להתבצע לעיני כל ישראל כדי להרתיע אנשים אחרים שלא יתנהגו כך.כשהיו עולים לרגל היו מכריזים שפלוני נסקל בגלל שניסה להסית לע'ז וכך כל עמ'י היו יודעים ושומעים.
 
פס' יג-יט: עיר הנידחת - לחץ חברתי לעבוד ע'ז.
עיר הנידחת,בניגוד לשני המסיתים הקודמים,עוסקת בקבוצה מסוימת שמדיחה עיר שלימה לעבוד ע'ז ואילו בשני המקרים הקודמים עסקנו ביחיד שהסית.
פסוק ט'ו: 'ודרשת וחקרת ושאלת היטב'..
רמב'ן: הוצרכה חקירה ודרישה רק לגבי עיר הנידחת,עובד ע'ז ועדים זוממין,כי במקרים אלו ידיעת השופטים לגבי החטא אינה ישירה אלא מתוך שמועה ולכן דרושה חקירה.
אם מתברר לאחר שחקרו היטב את המקרה,שאכן הסיטו עיר שלימה לעבוד ע'ז,התורה מצווה להרוג את כל האנשים שבעיר בחרב,כולל כל הבהמות,ואת כל הרכוש שורפים והעיר הופעת להיות 'תל עולם'-מקום שחרב לעולם ולא יבנה שוב.
פסוק י'ח: ונתן לך רחמים ורחמך'..
מדוע נמצאת הבטחה זו רק בפרשה זו ולא בציווים על עונשים אחרים?
כיוון שעונשה של עיר הנידחת קשה במיוחד-הרס העיר.מעשה זה עלול לטעת במבצע אובדן רגש אנושי וכנגדו התורה מבטיחה השפעת רגש הרחמים.
התורה מזהירה את האדם שכאשר הוא שורף את כל הרכוש,שיזהר לא להתפתות לקחת מהשלל-כי אסור ליהנות מהשלל שדבק בו ע'ז.
 
דברים פרק י'ד
נושאי הפרק:
א-ב: איסור מנהגי אבילות כדרכי הגויים.
ג-כא: מאכלות אסורים.
כב-כז: תרומות ומעשרות ובכללם מעשר שני.
כח-כט: ביעור מעשרות.
 
פס' א-ב: איסור מנהגי אבילות כדרכי הגויים.
האיסורים הם:
'לא תתגודדו'-לא תתנו בבשרכם שריטות כמנהג הגויים שהיו מתאבלים על המת.
'לא תשימו קרחה בין עיניכם'- אל תעשו קרחת בראש כביטוי לאבל על המת.
הסיבות לאיסור מנהגי אבילות כדרכי הגויים:
1.'בנים אתם לה' אלוקיכם'-רש'י: מאחר ואנו בניו של ה' עלינו להיות יפים,ולא נאה שנהיה מקורחים או מגודדים.
2.'כי עם קדוש אתה'- קדוש= נבדל. היות ואנו צריכים להיות נבדלים מהגויים,אנו חייבים להתנהג אחרת.
3.'עם סגולה'-עם עם סגולות מיוחדות.
מצווה זו היא מצווה מבוארת - היא נזכרת בויקרא כ"א,ה.
דברים י'ד                                           ויקרא כ'א
'ולא תשימו קרחה                              'לא יקרחו קרחה בראשם
בין עיניכם למת'                                  ובבשרם לא ישרטו שרטת',
פניה לישראל.                                      פניה לכוהנים.
לפי גזירה שווה, על ידי המילה קרחה הנזכרת בשני המקורות למדו חכמינו שיש להשוות בין שני הכתובים וללמוד מהכתוב בויקרא על הכתוב בדברים. אצל הכוהנים נאמר שאסור להם לעשות קרחת בראשם – לגן גם לישראל אסור בראשם ולא רק בין העיניים. אצל ישראל נאמר שאסור לעשות קרחה בזמן אבלות על המת ואילו אצל הכהנים האיסור הוא כללי, בכל זמן, ולכן האיסור הוא כללי ולא רק על המת.
 
פס' ג-כא: מאכלות אסורים.
פסוק ג': 'לא תאכל כל תועבה'.
כל דבר שהתורה אסרה עלינו לאכול נקרא דבר מתועב.
מצוות מאכלות אסורים היא מצווה מבוארת שנזכרת כבר בספר ויקרא י'א.
אם כן, מדוע התורה חזרה שוב בספר דברים על מאכלות אסורים?
רש'י: (1) בבהמה מפני השסועה - סימן זה הובא בדברים ולא נזכר בויקרא.
(2) ובעוף מפני הראה – עוף טמא זה לא נזכר בספר ויקרא.
פסוקים ד-ח: פירוט הבהמות החיות על היבשה שמותר לאכול.
סימני הבהמה הטהורה: 1.מעלה גירה. 2.יש לה פרסה. 3.הפרסה שלה שסועה.(הפרסה זה החלק הקשה בתחתית הרגל והיא צריכה להיות שסועה לשתיים).
כל בהמה שיש לה את כל שלושת הסימנים האלו מותרת באכילה.
בפסוקים ד-ה-ישנה רשימה של בהמות המותרות באכילה.ישנו כלל שהתורה מביאה תמיד את הרשימה הקצרה.אצל הבהמות נכתבו רק הטהורות ומכאן שרוב הבהמות הן טמאות.
פסוקים ט-י: סימני הטהרה בבעלי חיים שבמים: 1.סנפיר. 2.קשקשת.
פסוקים יא-כ: עופות.
בעופות, בניגוד לבהמות ולדגים,התורה לא מביאה סימנים,אלא רשימה של עופות טמאים,כי רוב העופות מותרים באכילה.
פסוק כא: 'לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנוכרי כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך לא תבשל גדי בחלב אימו'.
יש כאן שני איסורים:
(1) איסור נבלה - אסור לאכול בהמה שלא נשחטה כהלכתה,אך מותר למכור אותה לגוי או לתת אותה לגר תושב - גוי שגר בתוך עם ישראל וקיבל עליו שבע מצוות בני נוח.כלומר,מותר ליהנות מהנבלה ולקבל עליה כסף.
(2) 'לא תבשל גדי בחלב אימו' - נזכר שלוש פעמים בתורה: פעמיים בשמות ופעם בדברים.וכל פעם למדו משהו חדש: א.אסור לבשל בשר בחלב. ב.אסור לאכול בשר עם חלב. ג.אסור ליהנות מתבשיל של בשר וחלב.
 
פס' כב-כז: תרומות ומעשרות ובכללם מעשר שני
כל יבול שאדם קוצר אסור לו לאכול ממנו כל עוד הוא לא הפריש ממנו תרומות ומעשרות.יש כמה סוגים של תרומות ומעשרות:
תרומה גדולה - ישראל נותן לכהן,כל שנה חוץ משנת שמיטה.לתרומה יש קדושה ורק הכוהנים יכולים לאכול אותה.מהתורה אין לה שיעור אך חז'ל קבעו:עין טובה-1:40 עין בינונית-1:50 ועין רעה-1:60.
מעשר ראשון - ישראל נותן ללוי בכל שנה חוץ משנת שמיטה.אין בה קדושה והכמות היא עשירית.
תרומת מעשר (מעשר מן המעשר) - הלוי,שקיבל מעשר מישראל חייב להפריש ממה שקיבל תרומה לכהן-עשירית ממה שקיבל.יתר הדינים כמו תרומה גדולה.
מעשר עני - מביאים לעניים בשנים ג ו-ו לשמיטה.
מצוות מעשר שני: ישראל מפרישים עשירית מהיבול ואוכלים אותו בירושלים בטהרה:'ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם' (פס' כג). יש בו קדושה שהרי הוא נאכל בירושלים,במקדש.הוא נוהג רק בשנים:א,ב,ד,ה לשמיטה. מטרת מעשר שני:'למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים'(פס' כג).התורה רוצה שבעל הבית יעשה פסק זמן מעבודתו ויעלה לירושלים ללמוד תורה. את מצוות מעשר שני אפשר לקיים בשתי דרכים:
1) להביא את הפירות לירושלים ולאוכלם שם בטהרה.
2) אם אדם גר רחוק מירושלים וקשה לו לשאת את כל היבול,הוא יכול לפדות את מעשר,כלומר,למכור את המעשר במקום שהוא גר ולעלות לירושלים עם הכסף ושם לקנות דברי מזון ולאוכלם בטהרה.
מה אפשר לקנות בכסף הפדיון?
פס' כו:לפסוק זה יש מבנה של:כלל-פרט-כלל.
הכלל: 'ונתתה הכסף בכל אשר תאווה נפשך'.
הפירוט: ' בבקר ובצאן וביין ובשיכר'.
והכלל הנוסף:' ובכל אשר תשאלך נפשך'.
כלומר,אתה רשאי לקנות בכסף מעשר שני כל מה שאתה רוצה,העיקר שהוא יהיה דומה לדוגמאות שבפירוט.אתה יכול לקנות:ולדות(כמו:עגל שנולד מאימו או שה),גידולי קרקע ודברים שראויים למאכל אדם.
פס' כז: 'והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו' - מדובר על מעשר ראשון (הניתן ללוי).
 
פס' כח-כט: ביעור מעשרות
בשנה הרביעית והשביעית אדם צריך לבער את המעשרות מביתו, דהיינו, להוציא מביתו ולהביא את כל המעשרות שהוא לא הפריש בזמן ולתת אותם למי שצריך לקבלן.התורה מוסיפה בפרק כ"ו - שמי שהשהה את תרומתו ומעשרותיו,עליו להעלותן לירושלים ולומר וידוי מעשרות (פרק כ'ו,יג-טו), וכן עליו להפריש תרומות ומעשרות כסדר הנכון ולברך על ההפרשה.
וידוי המעשרות נזכר כאמור בדברים כ"ו, יג-טו:
וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
 
דברים פרק ט"ו
נושאי הפרק:
א-יא: שמיטת כספים.
יב-יח: דיני עבדים.
יט-כג: בכור בהמה טהורה.
 
פס' א-יא: שמיטת כספים.
יש שני סוגי שמיטה בתורה:
(1) שמיטת קרקעות - איסור לעבד את האדמה וליהנות מפירותיה בדרך הרגילה בשנת השמיטה.
(2) שמיטת כספים - הנזכרת בפסוקים אילו,פירושה שכל חוב שאדם חייב לחברו ולא החזיר לו עד סוף שנת השמיטה,הוא לא חייב להחזיר את החוב,ואסור למלווה לתבוע את החוב.
פס' א:'מקץ שבע שנים'.
רמב'ן: '...וזה טעם תעשה שמיטה שתשבות כדרך 'לעשות את יום השבת'(שמות לא,ט'ז).וקיצר באיסור הזריעה והזמירה,שכבר הזכירם בביאור אבל הוסיף לבאר כי היא שמיטה לה' גם בהשמטת כספים'.
לפי רמב'ן,זו מצווה מבוארת מהמילים: 'תעשה שמיטה' - שכוונתן לשמיטת השנה השביעית מעבודה.מצוות השמיטה נזכרה כבר בשמות (כ"ג,יא) ובויקרא כ"ה, ששם מדובר על שמיטת קרקעות וכאן הוסיף לבאר מצוות שמיטת כספים.
פס' ב:מצוות עשה - 'שמוט כל בעל משה ידו' – הרפה, החלש, את היד של המלווה (האדם שחייבים לו כסף), על מנת שלא יוכל לדרוש את חובו מהאדם שלווה לו.
מצוות לא תעשה- 'לא יגש את רעהו ואת אחיו'- לא ללחוץ בכוח על רעהו להחזיר את החוב לאחר שנת השמיטה.
פס' ג:'את הנוכרי תיגוש' - ישנן שתי דעות לגבי השאלה האם צריך לנגוש גוי או לא:
(1) רמב'ם: זו מצוות עשה, ויש לתבוע מהנוכרי את החוב גם אם לא עברה שנת הכספים,כי שמיטת כספים היא חסד, ואין אנו מצווים לעשות חסד עם הגוי.
(2) רש'י ורמב'ן: זוהי אינה מצוות עשה, אלא ביטוי לשוני הבא להדגיש שאסור לבקש את החוב מאחיך בחזרה. ואילו מהנוכרי מותר לדרוש ממנו את החוב אבל אין זו מצווה.
פס' ד: בפסוק זה יש סתירה לפסוק י'א- בפס' ד נאמר:'אפס כי לא יהיה בך אביון'- הבטחה שלא יהיו אביונים בישראל, ואילו בפס' י'א כתוב:'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ'- שתמיד יהיו אביונים בישראל.
רש'י מסביר כי כל אחד מהפס' מדבר על מצב שונה.פס' ד מתייחס למצב שהעם מקיימים את המצוות, ואז לא יהיו אביונים בישראל,ואילו פס' י'א מתייחס למצב כאשר עמ'י לא מקיימים מצוות ואז יש בהם אביונים.
פס' ד-ו: אם נקיים את ציווי ה' נתברך בברכה כפולה:אם נוותר על חובו של היהודי, נתברך שלא יהיו עניים בעמינו ולא יהיה צורך להלוות להם.לעומת זאת,אם נבקש מהנוכרי את החוב בחזרה,נבורך שעמים רבים יזדקקו להלוואה שכתוב:'ועבטת גויים רבים'.
 
פס' ז-ח: מצוות צדקה.
פס' ז:'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך'
רש'י מדייק בכתובים:'מאחד אחיך'- אחיך מאביך קודם לאחיך מאימך.
'באחד שעריך'-עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת.
כיצד נותנים צדקה?
'לא תאמץ את לבבך'- לפתוח את הלב ולתת מרצון טוב.
'ולא תקפוץ את ידך'-לתת מתוך רוחב לב,בנדיבות.
פס' ח:'כי פתוח תפתח את ידך לו'-רש'י:לפתוח כמה פעמים,לתת לו כסף בתור מתנה.
'העבט תעביטנו'- אם הוא לא רוצה לקבל מתנה,תעזור לא באמצעות הלוואה.
כמה צדקה צריך לתת לו?
'די מחסורו'- מה שנדרש כדי שהוא יחיה.רש'י אומר אפילו סוס לרכב עליו אם הוא היה רגיל לרכב עליו.
פס' ט-י: אסור לאדם להימנע מלתת הלוואה בשל החשש שבגלל השמיטה הוא יפסיד את החזר ההלוואה.מי שינהג כראוי וילווה למרות שנת השמיטה,ה' יברך אותו ולא יחסר לו דבר.
 
פס' יב-יח: דיני עבדים – עבד עברי ואמה עבריה.
פס' יב:'כי יימכר לך אחיך העברי או העברייה..'
רש'י:מצווה זו מבוארת ונזכרת כבר בשמות כ'א ובוויקרא כ'ה.התורה חוזרת על דיני עבד בגלל שני דברים שנתבארו בפרקנו:
(1) מצוות הענקה לעבד היוצא.
(2) יציאת האמה העברייה לאחר שש שנות עבדות. רש'י לומד זאת מהמילה:'כי יימכר לך אחיך העברי או העברייה'.מהמילה או השווה עברי לעברייה.כמו שהעבד העברי יוצא לחופשי אחרי שש שנים כך גם האמה העברייה (אלא אם כן היא התחתנה עם האדון או עם בנו וממילא כבר לא נחשבת לאמה).
סוג העבד עליו מדובר בפרקינו הוא עבד עברי שנמכר ע'י בית דין.
אדם מישראל מגיע לעבדות בשתי דרכים:
1) אדם שגנב ואינו יכול לשלם,בית הדין מוכר אותו לעבד.
2) אדם שמוכר את עצמו בגלל מצב של דוחק כלכלי.
דרכי יציאת העבד לחופשי:
1) עובד שש שנים ובשנה השביעית יוצא לחופשי.
2) יוצא לחופשי בשנת היובל (לאחר שבע שנות שמיטה).
דרכי יציאת אמה עברייה לחופשי:
1) בהגיעה לבגרות,יוצאת ע'י סימנים גופניים המעידים שאיננה קטנה יותר.
2) כאשר היא מתחתנת עם האדון או עם בנו. אז היא איננה נחשבת אמה אלא אשתו של האדון או בנו.
3) אם לא נתקיימו התנאים הללו לאחר שש שנות עבדות כמו עבד עברי.
פס' יד:'הענק תעניק לו'
רש'י-כאשר תשלח את העבד לחופשי תעניק לו מתנות- מהצאן מהגורן ומהיין.
פס' ט'ז-י'ז: דיני עבד נרצע.
פס' יז:אם העבד מסרב לעזוב את אדונו בטענה שהוא אוהב אותו וטוב לו אצלו, מצמידים את אוזן העבד לדלת ועושים חור באמצע האוזן שלו.
'..והיה לך עבד עולם'.
רש'י:'יכול כמשמעו?תלמוד לומר:'ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו'(ויקרא כה).הא למדת שאין זה אלא עולמו של יובל'.
'יכול'- האם ייתכן לפרש (שהוא יהיה עבד כל ימי חייו?)
'תלמוד לומר'- הרי כתוב שסותר את הפרוש שהוצע לעיל (הכתוב בויקרא 'ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו', לפי כתוב זה כל העבדים העבריים חוזרים לבתיהם בשנת היובל).
'הא למדת שאין זה אלא עולמו של יובל'- מסקנה עליך לפרש את המילה 'לעולם' לא במשמעות הפשוטה ('כמשמעו') אלא כך: העבד משתחרר בשנת היובל.
רש'י אינו מפרש 'עולם' כמשמעו בגלל שבספר ויקרא נאמר במפורש שכל עבד חוזר בשלב מסוים אל משפחתו, ואם כן לא ניתן לומר שהתורה אומרת שעבד שנרצע יישאר עבד עד סוף ימיו.
'ואף לאמתך תעשה כן'
רש'י:'הענק לה.יכול אף לרציעה? השווה אותה הכתוב,תלמוד לומר: 'ואם אמור יאמר העבד' (שמות כ'א) עבד נרצע ואין אמה נרצעת'.
המילים 'תעשה כן' מתייחסות למצוות הענקה הכתובה בפס' י'ד.הכוונה שאמה מקבלת הענקה (מלשון מענק)- מתנות כאשר היא יוצאת לחופשי כמו העבד.רש'י מוכיח כי לא ייתכן שהציווי 'ואף לאמתך תעשה כן' מתייחס לדין רציעה הכתוב באותו פס',בגלל שמוכח מפרשת עבד עברי בספר שמות כי לא רוצעים אמה עברייה.
 
 
פס' יט-כג: בכור בהמה טהורה.
זוהי מצווה מבוארת.סוגי בכורות נזכרו כבר בשמות ג' ובויקרא כ'ז ובבמדבר י'ח - שם דיברו על בכור אדם שנפדה ביום ה-30 להולדתו תמורת 5 סלעים שנותן האב לכוהן.בכור בהמה טמאה - נפדה תמורת שה הניתן לכהן או שיש לערוף את ראשו של החמור.בכור בהמה טהורה - ניתן לכהן המביאו לירושלים, מקריבו למזבח ואוכל את בשרו בטהרה.
פרקנו מדבר על בכור בהמה טהורה.החידושים שמוסיפה התורה פה הם:
(1) מעת הולדת הבכור של בהמה טהורה נאסר על בעליו לעשות בו עבודה כל שהיא או ליהנות מתוצרתו.
(2) אסור להשתמש בבכור השור ולהוציא את הצמר.
 
דברים פרק ט'ז
נושאי הפרק:
א-יז: שלושת הרגלים:
א-ח- פסח.
ט-יב- שבועות.
יג-טו- סוכות.
טז-יז- מצוות משותפות לשלושת הרגלים.
יח-כ: מינוי שופטים.
כא-כב: מנהגי הגויים.
 
פס' א-יז: מצוות שלושת הרגלים.
א-ח - פסח.
לפי הרמב'ן מצוות שלושת הרגלים היא מצווה מבוארת,שנזכרה כבר בחומש שמות בפרקים: י'ב,כ',ג,ל'ד,בספר ויקרא פרק כ'ג ובספר במדבר פרקים כ'ח-כ'ט.
התורה מחדשת פה:
(1) הזכרת הרגלים על פי המועדים החקלאיים ולא על פי תאריכים בשנה:
פסח- חודש האביב.
שבועות- 'שבעה שבועות מהחל חרמש בקמה'.
סוכות- 'באספך מגרנך ומיקבך'.
הסיבה: ספר דברים נאמר ערב כניסתם לארץ ישראל, ובני ישראל בארץ עסקו בחקלאות והיו קשורים אליה.
(2) הדגשת קיום המצוות 'במקום אשר יבחר ה' '. העם עומד להיכנס לארץ, כל אחד יישב בנחלתו, וה' מזכיר לכל אחד כי בשלושת הרגלים עליהם לעלות לרגל לירושלים ולשמוח.
(3) עיבור השנה- לעתים יש להוסיף חודש אדר ב' כדי שפסח ייצא בחודש האביב.
ראש השנה ויום כיפור לא נזכרו פה כי הם חגים שאינם מתאימים לנושא העיקרי בפרק זה- שאין בהם חיוב לעלות אל 'המקום אשר יבחר ה''.וכן הם אינם תלויים בעונות חקלאיות.
דיני חג הפסח בפרקנו מפורטים יותר מאלה שבספר שמות (כג,י'ד-י'ט) ואילו התוספות:
(1) בערב שלפני יום א' של החג,חובה לזבוח ולאכול בערב את קורבן פסח 'במקום אשר יבחר ה''- במקדש.
(2) אסור להותיר בבוקר מאומה מהבשר של קורבן פסח הנזבח ונאכל בלילה,ואין לאכול חמץ בעת זביחתו ואכילתו.לאחר אכילת הקורבן בלילה ישוב בעל הקורבן לביתו ביום הראשון של החג.
(3) במשך שבעת ימי החג אסור לאכול חמץ אלא מצות,ואסור שיימצא חמץ בתחום ישראל.
(4) אסור לעבוד ביום השביעי של החג ובו תתקיים 'עצרת'-אסיפת עם חגיגית.
פס' א: 'שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך'.
רש'י: 'מקודם בואו שמור,שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר.ואם לא-עבר את השנה'.
רש'י אומר שבמצבים בהם,על פי זמני השנה,פסח עתיד להיות לפני זמן האביב,יש לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש נוסף(אדר ב') בכדי שחג הפסח ייצא בתקופת האביב,השעורה תהייה בשלה ויוכלו להקריב את מנחת העומר.
מצוות העיבור נלמדת מהמילים: 'שמור את חודש האביב'.
פס' ב: 'וזבחת פסח לה' אלוקיך צאן ובקר'.
הקושי: על פי האמור בשמות י'ב,קורבן פסח מוקרב מן הצאן בלבד,וכאן נאמר שמקריבים את הפסח גם מהבקר?
התירוץ: קורבן פסח מביאים רק מהצאן.בקר הכוונה לקורבן חגיגה.אם נמנו על קורבן פסח הרבה אנשים,מביאים יחד עם הצאן גם קורבן בקר שאותו מקריבים ב-י'ד ניסן ואוכלים אותו לפני קורבן הפסח.
פס' ו: '...שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים'.
רש'י: 'הרי שלושה זמנים חלוקים: בערב- משש שעות ולמעלה-זבחהו,וכבוא השמש-תאכלהו, ומועד צאתך- אתה שורפהו,כלומר,נעשה נותר ויצא לבית השריפה'.
לפי רש'י: בערב- צריך לשחוט את הקורבן.כבוא השמש-לאכול את הקורבן.
מועד צאתך ממצרים - לשרוף את הנותר מהקורבן.
פס' ז:'...ובשלת ואכלת'.
רש'י: 'צלי אש שאף הוא קרוי בישול'.
הקושי: ישנה סתירה לכאורה - פה כתוב שיש לאכול את קורבן הפסח מבושל,ואילו בשמות כתוב שאסור לאוכלו מבושל אלא רק צלי אש.
רש'י מתרץ: בישול הוא שם כולל לצורות שונות של הכנת אוכל,לכן גם צלייה כלולה בו.
קושי נוסף יש בפס' ח: 'ששת ימים תאכל מצות'. ואילו בשמות י'ב,טו נאמר: 'שבעת ימים מצות תאכלו'. 
הקושי: ישנה סתירה - במקום אחד כתוב ששה ימים ובמקום אחר שבעה ימים.
רש'י מתרץ: 'דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל,לא על עצמו יצא ללמד אלא על הכלל כולו'.
הכלל- 'שישה ימים תאכל מצות'.
היוצא מהכלל- 'שבעת ימים תאכלו מצות'.
מכאן לומדים שאין אכילת מצה חובה ביום השביעי אלא רשות.
'לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו' - כלומר,אכילת מצה ביום השביעי רשות - לומדים מכאן שכל ימי הפסח אין חובה לאכול מצה,חוץ מהיום הראשון שחובה לאכול בו מצה.
 
פס' ט-יב- שבועות.
לחג זה נתווספו בפרקנו הדינים הבאים:
(1) חובה לחוג את חג שבועות רק 'במקום אשר יבחר ה''.
(2) החוגג חייב להביא מתנות למקדש ולשתף בסעודותיו את בני ביתו ואת העניים והלוויים חסרי הפרנסה.
פס' ט: 'מהחל חרמש בקמה'.
רש'י: משנקצר העומר ב-ט'ז ניסן תספור שבעה שבועות.
מהיום שמתחילים לקצור בחרמש(כלי קצירה) את הקמה(תבואת השעורים הבשלה)-מתחילים לספור שבעה שבועות ואחריהם יהיה שבועות.כלומר,מועד חג השבועות נקבע על פי עונת העבודה החקלאית.
לפי חז'ל,התאריך של 'מהחל חרמש בקמה',נקבע ליום השני של חג הפסח הנקרא 'ממחרת השבת' וממנו יש לספור שבעה שבועות.
פס' י:'...מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלוקיך'.
'מסת'- מלשון מס,נתינה.כלומר,על האדם מישראל לתת מתנות למקדש לפי יכולתו,וממתנות אלה היה עושה סעודות ומשתף בהם עניים. בעל הסעודה צריך לשתף בסעודתו את עבדו,אמתו ועניים אחרים כי:'וזכרת עי עבד היית במצרים'.כדי שבעל הסעודה יזכור שגם אבותיו היו עבדים ועניים במצרים,לכן,יש לו ולהם שותפות גורל.לפיכך,עליו להבין את עוניים ולעזור להם.
פס' יג-טו- סוכות.
בפרקנו נתווספו לחג הסוכות שני דינים על מה שנאמר בשמות (כג,י'ד-י'ט):
1) חובה לחגוג את חג הסוכות שבעה ימים רק 'במקום אשר יבחר ה''.
2) חובת החוגג במקדש לשתף בסעודתו ושמחתו את בני משפחתו,עבדו,אמתו ואת העניים הנזקקים.
פס' יג: 'באספך מגרנך ומיקבך'
מועד חגיגתו של חג הסוכות נקבע לפי עונת העבודה החקלאית,עונת האסיף,שבה אוסף החקלאי את כל יבוליו מן השדה לפני בוא החורף.
מכל שלושת הרגלים רק בחג הסוכות חוזר ונשנה הציווי: 'ושמחת בחגך'(פס' י'ד) 'והיית אך שמח'(פס' ט'ו).החזרה באה להדגיש במיוחד את חובת השמחה בחג זה,משום שרק בחג הסוכות חוגג החקלאי שבעה ימים במקדש ואז יש לו די והותר זמן להרבות בשמחה.בנוסף,בסוכות במיוחד חש החקלאי תחושת ביטחון כלכלי המאפשרת לו לשמוח,שכן בתקופה זו דווקא,בעונת האסיף,רואה החקלאי ברכה בעמלו,לאחר שמילא מחסניו מיבולי אדמתו.
 
 
פס' יח-כ: מינוי שופטים.
התורה עסקה המינוי דיינים כבר בויקרא י"ט,טו ובדברים א',יב-יז.פה היא מחדשת לנו:
'תתן לך בכל שעריך','לא תטה משפט','לא תקח שוחד',ירושת הארץ בזכות משפט צדק.
פס' יח: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'..
רש'י: 'שופטים'-הדיינים הפוסקים את הדין.
'שוטרים'- פקידים המבצעים את פסק הדין של השופטים.
'תתן לך בכל שעריך'-לשבטיך.צריך למנות שופטים בכל עיר ועיר השייכת לשבטי ישראל.
פס' י'ט: 'לא תטה משפט,לא תכיר פנים ולא תקח שוחד'...
בפסוק זה הציוויים מופנים לשופטים לשפוט בצדק מוחלט ולא לקחת שוחד.
רש'י: 'לא תטה משפט'-בזמן פסק הדין לא לפסוק באי צדק.
'לא תכיר פנים'-בזמן שמיעת הטענות לא להעדיף לפי מראה,לא לעשות אפליות ולהעדיף אחד על פני השני אלא ששניהם יהיו שווים בעיניך.
'ולא תקח שוחד'-לפני פתיחת הדין אין לקחת שוחד,אפילו אם בכוונתו לשפוט צדק.
פס' כ: 'צדק צדק תרדוף'..
קושי: הרי נאמר בפסוק י'ח:' ושפטו את העם משפט צדק',מדוע חוזר שוב? מדוע יש כפילות?
רש'י: מדובר כאן בציווי אחר ולא בחזרה על הציווי שבפס' י'ח.יש כאן פנייה לאזרח התובע-הוא מצווה לפנות אל השופטים המומחים ביותר.
...'למען תחיה וירשת את הארץ'...
אם ישראל ימנו דיינים וישפטו בצדק,שכרן יהיה-שישבו בארץ ויחיו בה.
 
פס' כא-כב: מנהגי הגויים.
פס' כ'א: 'לא תטע לך אשרה ככל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך'...
אסור לטעת 'אשרה'-עץ של ע'ז סמוך למזבח.
רש'י רואה בפסוק זה שני איסורים:
1)'לא תטע לך אשירה'-אסור לנטוע אילן המיועד לע'ז בכל מקום.
2)'כל עץ אצל מזבח ה''-אסור לטעת אילן מכל סוג ליד המזבח,אפילו אם כוונתו לשם שמיים.
פס' כ'ב: 'לא תקים לך מצבה אשר שנא ה''...
אסור להקריב על 'מצבה'-אבן אחת,אפילו לה',כי הכנעניים הרבו לעבוד את אליליהם במצבות ועל כן חובה להתרחק ממנהגם.
 
דברים פרק י'ז
נושאי הפרק:
א: איסור הקרבת בהמה בעלת מום לה'.
ב- ז: עונש לאדם שעובד ע'ז.
ח- יג: סמכות הסנהדרין ודין זקן ממרא.
יד-כ: דיני מלך.
 
פס' א: איסור הקרבת בהמה בעלת מום לה'.
זוהי מצווה מבוארת שנזכרת כבר בוויקרא כ'ב,ששם נאמר שאסור להקריב בהמה בעלת מום. התורה חזרה על עניין זה בפרקנו כדי להראות שלא רק מומים פוסלים קורבן אלא גם מחשבה רעה בעת הקרבת הקורבן.כלומר,אם אדם חשב בעת שחיטת הקורבן לאכול את הבשר מחוץ לזמן או למקום המותר,הבשר נקרא בשר 'פיגול'-הכוונה מתועב,ואין לאכול מבשרו גם בתוך הזמן והמקום המותרים.
 
ב-ז: עונש לאדם שעובד ע'ז.
אם נודע שאדם בישראל עבד ע'ז,הסנהדרין חייב לבדוק אם נכון הדבר.במידה ויש שני עדים או יותר המעידים על המעשה,יש להוציא את אותו אדם למיתה בסקילה.
פס' ו: 'על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת,לא יומת על פי עד אחד'.
הקושי: אם שני עדים מספיקים להרשעת הנאשם,מה הטעם להזכיר שלושה?
רש'י: 'מה שניים עדות אחת אף שלושה עדות אחת'.התורה באה ללמדנו שיש לראות בשלושה עדים עדות של קבוצה אחת,כמו קבוצה של שני עדים,ולכן ההלכות שלהם יהיו שוות.
פס' ז: 'יד העדים תהייה בו בראשונה להמיתו,ויד כל העם באחרונה ובערת הרע מקרבך'.
עונשו-מוות בסקילה.העדים בהתחלה סוקלים אותו ואם הם לא הצליחו אז נציגי העם סוקלים אותו.
 
פס' ח- יג: סמכות הסנהדרין ודין זקן ממרא.
פרשה זו מוסיפה שתי מצוות על האמור בדברים ט'ז (יח-כ):
(1) חובה להישמע לבית הדין הגדול ולא לסטות ממנו-'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך'(פס' י).
(2) דין זקן ממרא - 'והאיש אשר יעשה בזדון...ומת האיש ההוא'(פס' י'ב).
פס' ח: בשעת ספקות יש ללכת לבית דין הגדול (לסנהדרין)
1) 'בין דם לדם'- ענייני טומאה וטהרה,להחליט מהו דם טמא ומהו דם טהור או בענייני נפשות,בין רצח במזיד להריגה בשוגג.
2) 'בין דין לדין'- ענייני משפט,להחליט מיהו זכאי ומיהו חייב,או דיני ממונות להחליט מי חייב ממון וכמה.
3) 'בין נגע לנגע'- ענייני טומאה וטהרה,להחליט מהו נגע טמא ומהו נגע טהור.
הספק מעורר מחלוקת בין הדיינים ואז: 'וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך'(פס' ט)-צריך לעלות לבית הדין הגדול אשר בירושלים,בית דין של 71 איש,שזה הסנהדרין.
פס' יא: 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'
רמב'ן: 'והצורך במצווה הזאת גדול מאוד,כי התורה ניתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים...והנה ירבו המחלוקות ותיעשה התורה כמה תורות'.
לפי הרמב'ן,החשיבות בציווי זה שלא יהיו תורות הרבה אלא פסיקה אחת שעם ישראל יוכל ללכת בדרכה כדי לשמור על אחדות התורה ואחדות עם ישראל.
פס' י'ב: 'והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן..או אל השופט,ומת האיש ההוא'.
זקן ממרא זהו אדם שמורה הלכה בניגוד להכרעת בית הדין הגדול, ועונשו,חייב מיתה.
פס' י'ג: 'וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד'
מטרת ההענשה החמורה - ממיתים את הזקן הממרא על מנת להרתיע אחרים מלעבור על חטא חמור זה.
 
 פס' יד-כ: דיני מלך.
רמב'ן אומר שזוהי מצווה מחודשת.בעניין מינוי המלך יש שתי דעות:
1) מינוי המלך הוא חובה.הביסוס מהפס': 'שום תשים עליך מלך'(פס' ט'ו)- בלשון ציווי.
2) מינוי המלך הוא רשות ולא חובה.הביסוס מהפס': 'ואמרת אשימה עלי מלך'..(פס' י'ד).שהדבר תלוי באמירת העם.
פס' י'ד: 'כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך,וירשתה וישבתה בה'...
מועד המצווה: זוהי מצווה שתלויה בארץ ישראל,ולא צריך לקיימה בחו'ל.
אחרי שמגיעים אל הארץ צריך: 1)לרשת את הארץ- לכבוש אותה.2)לשבת בה.
הכללים למינוי מלך:
(1) 'אשר יבחר ה' אלוקיך בו'(פס' ט'ו).ה' הוא הקובע מי יהיה המלך.
(2) 'לא תוכל לתת עליך איש נוכרי אשר לא אחיך הוא'(פס' ט'ו).המלך חייב להיות מישראל.
 
פס' ט'ו: 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו..לא תוכל לתת עליך איש נוכרי'..
נשאלת השאלה: אם נאמר שה' הוא שיבחר,ברור שה' לא יבחר נוכרי, אז למה נאמר 'לא תוכל לתת עליך איש נוכרי'?
רמב'ן מסביר כי הפסוק עוסק בשני מצבים אפשריים של עם ישראל:1 .כשיש נביאים- ואז ממנים מלך על פי הנביא.2) כשאין נביא- הציווי נחוץ כדי שלא ימנו איש נוכרי.
מצוות לא תעשה המוטלות על המלך:
(1) 'לא ירבה לו סוסים' (פס' ט'ז). הנימוק :'ולא ישיב את העם מצרימה'. הסוסים בימי המקרא סמלו את הכוח הצבאי.
(2) 'לא ירבה לו נשים'(פס' י'ז). הנימוק: 'ולא יסור לבבו'- כדי שהנשים לא יטו את לבבו מעבודת ה' (בדומה למה שקרה למלך שלמה).
(3) 'וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד'(פס' י'ז).כאן אין נימוק מפורש. ריבוי עושר מביא לגאווה.תאוות הממון תביא לכך שהמלך ירבה מיסים על העם.
מצוות עשה המוטלת על המלך:
פס' י'ח: כתיבת שני ספרי תורה לעיין וללמוד בהם.
פס' י'ט: 'למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת'..
תכלית המצווה- כדי שיירא את ה' וישמור את כל דברי התורה וכדי שלא יתגאה על אחיו.
'למען יאריכו ימיך על ממלכתו הוא ובניו'.
התוצאה: אריכות ימים של המלך בממלכתו ושל שושלתו.
 
 
דברים פרק י'ח
נושאי הפרק:
א-ח: ענייני כהונה ולוויה.
ט-יג: איסור עשיית תועבות גויי הארץ.
פס' יד-כב: נביאים בישראל.
 
פס' א-ח: ענייני כהונה ולוויה.
פס' א:'לא יהיה לכוהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל'...
התורה חוזרת ומצווה כי ללויים אין נחלה בא'י כי ה' הוא נחלתם.
בפס' ג-ה, התורה מונה שלוש מתנות הניתנות לכהן מחוץ למקדש:
1) זרוע,לחיים וקיבה- השוחט בהמה טהורה מצוות עשה שייתן לכהן זרוע,לחיים וקיבה- חלקים מהבשר המובחר מכל בהמה לאחר שחיטתה.
2) תרומה גדולה - נתינת חלק ראשון ממאכלי דגן תירוש ויצהר.מהתורה אין שיעור,לפי חז'ל:1:40- עין טובה,1:50- עין בינונית,1:60- עין רעה.
3) ראשית הגז - נתינת הצמר המובחר שאדם גוזז מצאנו.מהתורה אין שיעור,ולפי חז'ל, החיוב בראשית הגז הוא 5 כבשים ומשקל גיזת כל אחד מהם הוא לפחות משקל 12 סלע.
התורה מביאה שני נימוקים לכך שהכוהנים והלווים מקבלים מתנות מהעם:
1) פס' ה: 'כי בו בחר ה' אלוקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה''..- הם עובדים בבית המקדש וצריך לדאוג לפרנסתם.
2) פס' א: 'לא יהיה לכוהנים הלויים כל שבט לוי חלק'..- מכיוון שהם לא יוצאים למלחמות,אין להם חלק בשלל כמו כל השבטים.
פס' ו:'וכי יבוא הלוי מאחד שעריך'...
מדובר בכהן שבא להקריב קורבנות נדבתו או חובתו או שעלה לרגל באחד משלושת הרגלים,בזמן שמשמרתו אינה עובדת במקדש.מותר לו להתחלק עם הכוהנים שבאותה משמרת בעורות ובבשר שעירי חטאות,אך לא בקורבנות הקבועים המגיעים לכוהני המשמר של אותו יום.
 
פס' ט-יג: איסור עשיית תועבות גויי הארץ
פס' ט-י'ג: איסור עשיית כשפים ודרישת עתידות באמצעות מעוננים וקוסמים.
פס' ט:'..לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם'..
רש'י:'לא תלמד לעשות'- אבל אתה למד להבין ולהורות'.
רש'י לומד שאסור ללמוד את דרכי הכישוף בכדי לבצעם,אבל מותר ללמוד את עקרונות הכישוף בכדי ללמד אחרים את המותר והאסור בדברים אלה.
בפס' י-י'א ישנו פירוט של סוגי הכישוף:
1) 'מעביר בנו וביתו באש'- טקס של ע'ז בו מעבירים בנים או בנות בתוך מדורות.
2) 'קוסם קסמים'.
3) 'מעונן'- קובע סתם שלפעולה מסוימת מתאים זמן מסוים.
4) 'מנחש'- קובע את מעשיו על פי כל מיני אירועים שקורים לו,כמו:מקלו נפל מהיד בגלל שחתול שחור עבר.
5) 'מכשף'- עושה כאילו יכול לגבור על חוקי הטבע.
6) 'וחובר חבר'- מחבר ע'י לחשים חיות או נחשים למקום אחד כדי שלא יזיקו.
7) 'ושואל אוב'- מעלה רוחות מתים.
8) 'וידעוני'- שם עצם חיה בפיו ומדבר בעזרת כישופים.
9) 'ודורש אל המתים'- שואל בעזרת גולגולת.
כל המעשים של הגויים מכונים בתורה 'תועבות',והתורה מזהירה אותנו לא ללכת בדרכים האלה כי הכול שקר.
רמב'ן אומר כי זוהי מצווה מבוארת,הנזכרת כבר בספר ויקרא בפרקים י'ח,י'ט,כ'.התורה חזרה על מצווה זו בספר דברים כי:1) הדבר עומד להיות מאוד מעשי לקראת כניסת ישראל לא'י,שבה הם עלולים להיות מושפעים מהכנעניים ההולכים אחרי מכשפים ומגידי עתידות.2) בפרשה זו נתחדשו מספר דברים: פירוט דרכי העתידות של הכנעניים,הניגוד הקיים בעמ'י ע'י נביא-לבנ'י יש נביא שהוא יגיד את העתיד עפ'י ה' ולו צריך להישמע.
פס' י'ב:'כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה ה' אלוקיך מוריש אותם מפניך'.
העונש של מי שהולך בדרכי הגויים הוא גלות.
פס' י'ג:תמים תהייה עם ה' אלוקיך'.
רש'י:'התהלך עימו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות,אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהייה עימו ולחלקו'.
הציווי בפסוק זה הוא לסמוך על הנהגת ה' ולא לחקור ולדרוש את העתיד.
 
פס' יד-כב: נביאים בישראל - נביא בישראל כתחליף למעוננים וקוסמים.
פס' י'ד:'ואתה לא כן נתן לך ה' אלוקיך'
בניגוד לתפיסה המוטעית של הגויים,שפונים לשאול על העתידות אצל קוסמים ומעוננים,התורה קובעת לנו שמותר לפנות רק לנביא אמת בכדי לדעת את העתיד.
תכונותיו של נביא אמת:
1) פס' ט'ו:'..נביא מקרבך מאחיך כמוני'- הנביא צריך להיות מעם ישראל ולא גוי.
2) פס' י'ח:'ונתתי דבריי בפיו'- הנביא צריך לדבר את כל מה שה' יצווה אותו ולא להמציא דברים.
פס' ט'ז:'ככל אשר שאלת מעם ה' אלוקיך בחורב לאמור לא אוסיף לשמוע את קול ה''.
פס' י'ז:'ויאמר ה' אליי הטיבו אשר דיברו'.
קושי - נאמר:' ככל אשר שאלת מעם ה' אלוקיך',והרי העם פחד לשמוע את קול ה' כי הוא אמר בהר סיני:'לא אוסיף לשמוע את קול ה''- האם על זה משבחים אותם?
רמב'ן משיב:'לא השלים הכתוב בכאן השאילה ששאלו'.
בפרקנו חוזר משה רק על תחילת דברי העם שנאמרו בחורב,אך בהמשך העם ביקש לשמוע את משה במקום ה', ועל זה ה' אומר 'היטיבו אשר דיברו'.
פס' י'ט:'והיה האיש אשר לא ישמע אל דבריי אשר ידבר בשמי,אנוכי אדרוש מעימו'.
ישנה חובת ציות לדברי הנביא ומי שאינו נשמע לו מקבל עונש שנאמר:' אנוכי אדרוש מעימו'- יש כאן מיתה בידי שמיים.
לפי רש'י ישנם שלושה סוגי אנשים המומתים בידי שמיים:
1) נביא שעבר על דברי עצמו.
2) אדם שעובר על דברי הנביא הבא בשם ה'.
3) 'הכובש את נבואתו'-נביא שאינו רוצה להשמיע את נבואתו שנצטווה לנבא.
פס' כ:'אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי...ומת הנביא ההוא'.
פה מדובר על עונשם של נביאי השקר והוא-מיתה בידי אדם.
לפי רש'י- שלושה מצבים בהם נביאים מתים בידי אדם:
1) אדם הממציא דברים מליבו ואומר אותם בשם ה'.
2) אדם השומע דברים מנביא אמת ואומר אותם כאילו נאמרו לו (נביא שגנב מחברו את דברי הנבואה).
3) אדם המדבר בשם אלוהים אחרים,אפילו אם כיוון להלכה.מכיוון שאמר את דבריו בשם ע'ז,דינו מוות.נביא כזה מכונה נביא עבודה זרה (ע'ז).
פס' כ'א:'איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה'?'
העם שואל 'איך נדע שהנביא שמדבר הוא נביא אמת?'
שאלת העם מתייחסת לנביא המדבר בשם ה',משום שנביא המתנבא בשם אלוהים אחרים,אין מקום לשאילת העם,שהרי הוא מודה שהוא מדבר בשם אלוהים אחרים.
פס' כ'ב:'אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר...אשר לא דיברו ה''...
התשובה לשאלת העם היא - אם הדבר שהנביא אומר בשם ה' לא יתגשם-יידעו שהוא נביא שקר.
'לא תגור ממנו'- המצווה המוטלת עלינו היא להרוג את נביא השקר,והתורה מצווה אותנו לא לפחד ממנו.
 
דברים פרק י'ט
נושאי הפרק:
א-יג: הלכות רוצח ודין ערי מקלט.
יד: הסגת גבול.
טו-כא: דיני עדים ודין עדים זוממים.
 
פס' א-יג: הלכות רוצח ודין ערי מקלט.
פס' א-י- דנים ברוצח בשוגג.
פס' יא-יג- דנים ברוצח במזיד.
לפי רמב'ן, מצוות ערי מקלט זו מצווה מבוארת,שנזכרה כבר בשמות כ'א,יג ובבמדבר ל'ה,ט-לד.התורה חוזרת כאן על מצווה זו כדי להוסיף פרטים, כמו:
1) החיוב במצווה מתחיל לאחר ירושה וישיבה בארץ.(פס' א).
2) סימון הדרכים- צריך להכין תמרורים ושילוט לערי המקלט.
3) צריך לפזר את ערי המקלט כדי שיהיו קרובות לכל מקום ומקום.
4) כאשר ה' ירחיב את גבולות הארץ,צריך יהיה להוסיף עוד 3 ערי מקלט.
פס' ב:'שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך'..
שלוש ערים הבדיל יהושע בא'י (יהושע כ',ז-ח) ושלוש ערים הבדיל כבר משה בעבר הירדן המזרחי.
פס' ח:'ואם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך'..
לעתיד לבוא, בימי המשיח, כשה' ירחיב את הארץ לגבולות הארץ המובטחת,עלינו להוסיף עוד 3 ערים בגבולות הארץ המובטחת,בסה'כ תשע ערים.
התורה דאגה לרוצח בשוגג שיוכל להגיע לעיר המקלט במהירות המירבית ע'י:
1) פס' ג:'תכין לך הדרך'- הכשרת דרכי גישה נוחות ושילוט מתאים.
2) 'ושילשת את גבול ארצך'- קביעת ערי המקלט במרחקים שווים זה מזה.
פס' ד-ה: הקריטריונים הקובעים מי זכאי לנוס לעיר מקלט:
עיר מקלט קולטת רק מי שרצח בשגגה.התורה ממחישה זאת ארבע צורות:
1) 'אשר יכה את רעהו בבלי דעת' - עשה זאת בלי כוונה.
2) 'והוא לא שונא לו' – הוא לא שנא אותו ולכן אין לו מניע להרוג אותו בזדון
3) '..ביער לחטוב עצים'- המקום היה מקום הפקר, והיתה רשות להיות שם.
4) 'ונשל הברזל מן העץ'.
את ההתרחשות המתוארת בפסוק 'ונשל הברזל מן העץ' ניתן להבין בשתי דרכים:
א) אדם שחוטב עצים ביער ותוך כי עבודה, ניתק הברזל של הגרזן שלו ופגע בחברו והמיתו.ההוכחה מהפסוק: הנושא של הפועל הקודם בפס': 'ונשל הברזל מן העץ' הוא הברזל ולכן הפועל הבא מיוחס לאותו נושא. הפועל 'ונשל' מתפקד לפי פירוש זה כפועל עומד (פועל עומד, הכוונה.היא שהפעולה נעשתה מאליה ולא באופן ישיר, הברזל לא העתיק את עצמו מן הגרזן אלא נפל מאליו, הגרזן התפרק).
ב) תוך כדי חטיבת העף עפה חתיכת ענף מהעץ ופגעה בחברו והמיתו. ההוכחה מהפס': המילה 'העץ' במילים 'לכרות העץ', מתייחסת לעץ שביער ולא לעץ של הגרזן. ולכן, סביר שגם העץ במשפט: 'ונשל הברזל מן העץ'- הכוונה לאותו עץ שביער.הפועל 'ונשל' מתפקד לפי פירוש זה כפועל יוצא.
פס' ו: 'פן ירדוף גואל הדם אחר הרוצח..והשיגו'...
מטרת ערי המקלט היא להגן על הרוצח בשגגה מפני גואל הדם (קרובו של הנרצח הבא לגאול את דמו) שלא יהרוג אותו בלא דין ומשפט.
פס' י'א-י'ג: רוצח במזיד הנס לעיר מקלט.
פס' י'א:'כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והיכהו נפש'...
עיר המקלט אינה קולטת אדם שרצח במזיד- שהיה לו מניע לרצח,והוא תכנן להרוג.
פס' י'ב:'...לא תחוס עינך עליו'.
אין לוותר לרוצח במזיד על עונשו,שלא תאמר הראשון כבר נהרג,למה להרוג גם את זה.
 
 
פס' יד: הסגת גבול.
'לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים'...
לפי רש'י מדובר כאן בשכן שמזיז לאחור לתוך שדה חבירו את הגבול הישן שקבעו לראשונה- הגבול 'אשר גבלו ראשונים'.אדם כזה עובר על שני לאווין (מצוות 'לא תעשה'): (1) 'לא תגזול' (2) 'לא תסיג גבול רעך'.איסור 'לא תסיג' קיים רק בא'י משום קדושת הארץ, ומי שמזיז קו גבול נחלתו בחו'ל,עובר רק בלאו אחד: 'לא תגזול'.
לפי רמב'ן, מדובר בהסגת גבול נחלות השבטים בארץ ולא בהסגת גבול רגילה.זוהי מצווה מבוארת הבאה להוסיף על מה שנאמר בספר במדבר- להזהיר שאין לערער אחר חלוקת הנשיאים הראשונים-'אשר גבלו ראשונים'- אלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, שחלקו את הארץ לנחלות, ולשנות את הגבול שנקבע.
 
 
פס' טו-כא: דיני עדים ודין עדים זוממים.
פס' טו:'לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת'..
רש'י:'עד אחד'- זה בנה אב,כל עד שבתורה שניים,אלא אם כן פירט לך הכתוב בו אחד'.
'בנה אב' או 'בנין אב' הוא מונח פרשני-הלכתי שמשמעותו היא, כתוב במקום אחד, שממנו לומדים שעניין הלכתי זה קיים גם במקומות אחרים הדומים לו בתכונות או בדינים,ואנו משווים את כל העניינים באותו דין.
מפס' זה לומדים שאין לחייב בדיני נפשות או ממונות בפחות משני עדים,אלא אם כן ציינה התורה במפורש שהכוונה לעד אחד בלבד.לפי זה כל מקום שכתוב בתורה 'עד',בלי תוספת של המילה 'אחד',הכוונה לשני עדים ולא לעד אחד.
בפ' טז ו-יח,התורה מזכירה את המילה 'עד' (ללא תוספת של המילה 'אחד'), ולכן שם הכוונה לשני עדים.
פס' טז:'כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה'
עדים נעשים 'עדים זוממים'- כאשר באים עדים אחרים ומעידים שבזמן שעליו העידו העדים הראשונים,הם היו במקום אחר,והעדים הראשונים לא יכלו לראות את הדבר שעליו הם העידו.
העדים הראשונים נקראים 'עדים זוממים'- על שם מזימתם לעשות חמס ועוול לנתבע ולגרום להענישו ע'י בית הדין. העדים השניים נקראים 'עדים מזימים'- כיוון שבאו להזים אותם,להפריך את טענתם.
 פס' טז:'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה''...
בית הדין פותח מייד בבירור משפטי.הם חוקרים היטב את הבאים להזים.
פס' יט:'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו'
אם מתברר שהעדים הראשונים הם עדי שקר,יש לעשות להם בדיוק מה שהם זממו לעשות לנתבע.מידה כנגד מידה.
'נפש בנפש'- אם זממו להרגו,יש להרוג אותם.
'עין בעין'- אם זממו שבית הדין יחייב את הנתבע בממון,יש לחייבם בממון.
יש להענישם בחומרה רבה כדי להרתיע את העם.
לפי רמב'ן: ארבעה חייבי מיתה צריכים להכריז על מיתתם ברבים:
(1) מסית לע'ז (פרק י'ג).
(2) זקן ממרא (פרק י'ז).
(3) עדים זוממים (פרק י'ט).
(4) בן סורר ומורה (פרק כ'א).
בכולם החמירה התורה בעונש בגלל ההשלכות החמורות של החטא וכדי להרתיע את העם.
חז'ל קבעו שהמתתם של עדים זוממים מתבצעת רק אם העונש על בעל הדין עוד לא התבצע, ובמידה והמואשם כבר הומת לא ממתים אותם כלל! ('כאשר זמם ולא כאשר עשה'). רמב'ן טוען שדין זה מבוסס על ההכרה שאם בית דין בישראל קבע שאדם יוצא להורג אין כאן טעות וכנראה הוא היה חייב מיתה למרות שהעדים שקרו ולא יכלו כלל להעיד עליו. הקב"ה שומר על שופטי ישראל שלא יטעו ולא יוציאו להורג אדם חף מפשע.
 
דברים פרק כ'
נושאי הפרק:
א-ט: סדרי היציאה למלחמת רשות.
י-י'ח: הקריאה לשלום לפני המלחמה.
י'ט-כ: דיני מצור.
 
א-ט: סדרי היציאה למלחמת רשות.
פס' א:'כי תצא למלחמה על אויביך'...
רמב'ן אומר כי זוהי מצווה מחודשת.זוהי מצווה הנאמרת לראשונה בתורה, ונאמרה עכשיו כי בנ'י נכנסים כעת לארץ ויצטרכו לקיימה במסגרת היחסים עם העמים השכנים לארץ ישראל.
ר'ע ספורנו מוכיח שפרשתנו מדברת על מלחמת רשות,כי הכתוב משחרר מהמלחמה כמה סוגי אנשים ואילו במלחמת מצווה (שזוהי מלחמה נגד 7 העמים,או עמלק או במקרה שאויב מתקיף את ישראל) אף אחד לא משוחרר.
דינים הנוהגים לפני היציאה למלחמה:
א) פס' א:'כי ה' אלוקיך עימך'- התורה מצווה שלא יפחדו מפני כוחות האויב הרבים שיעמדו לפניהם כי ה' איתם.
ב) פס' ב-ד: מצוות מינוי 'משוח מלחמה'- מצווה למנות כהן לשעת מלחמה ומושחים אותו בשמן המשחה (מכאן שמו 'משוח מלחמה') והוא מדבר אל העם לפני שיוצאים למלחמה,כדי לחזק את ליבם של אנשי המלחמה.
ג) פס' ה-ט- מייד אחרי דברי הכהן 'משוח המלחמה',מצווים השוטרים להשמיע לעם מיהם הלוחמים הזכאים לעזוב את שדה הקרב.
ד) פס' ט- בזמן המלחמה היו ממנים 'שרי צבאות'- אילו אנשים שתפקידם לעמוד בשתי הקצוות של אנשי המלחמה.האנשים שהיו מאחור היו מאיימים בגרזנים על אילו שרוצים לברוח,ואילו שעמדו מלפנים היו מחזקים אותם בדברים - אם תברחו יבואו גם לוחמים אחרים ויברחו,נמצא שאתם גורמים לתחילת המפלה של כל הצבא.
פס' ה-ט: פירוט של ארבעת סוגי האנשים החוזרים לביתם ולא יוצאים למלחמת רשות.
א) פס' ה: 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' - מי שבנה בית חדש ו'לא חנכו'- לא התחיל עדיין לגור בו.
ב) פס' ו: 'ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו'-מי שנטע כרם ו'לא חללו'- לא פדה בכסף את פירות הכרם בשנה הרביעית לגידולו,שהרי חובה לעלות את פירות השנה הרביעית לירושלים או לפדותם.
ג) פס' ז: 'ומי האיש אשר אירש אישה ולא לקחה'-מי שאירש אישה ו'לא לקחה'- טרם עשה את הנישואין.
המכנה המשותף לשלושת הדוגמאות: אנשים אילו משלחים הביתה כי הם יהיו עסוקים במחשבות על צורכיהם ולא יתעסקו במלחמה,דאגתם נתונה לבית,לאישה או לכרם והם עלולים להיות חלשים מבחינה נפשית מכדי להילחם.
ד) פס' ח:'מי האיש הירא ורך הלבב'- מחזירים אותו לביתו כדי שלא יפגע במורל של החיילים ויגרום להם פחד מהמלחמה.
ההבדל בנימוק הניתן להימנעותו של 'הירא ורך הלבב' מלצאת למלחמה להימנעותם של החוזרים האחרים:הנימוק ל'ירא ורך הלבב' קשור לנזק שהוא עלול להסב לשאר היוצאים למלחמה,ואילו הנימוק לשאר החוזרים קשור לטובת הפרט של כל אחד.
ארבע הפטורים הללו מדובר במלחמת רשות בלבד. אבל במלחמת מצוה, אין שום פטור וכל ישראל חייבים לצאת למלחמה אפילו 'חתן מחדרו וכלה מחופתה'.
 
פס' י-יח: הקריאה לשלום בזמן המלחמה
בפס' י-י'ד מציינת התורה שתי מצוות בעניין היחס לאויב:
1)פס' י-י'א: מצוות הקריאה לשלום.לפני שכובשים עיר ומשמידים אותה,יש לצאת בקריאת שלום-שייכנעו ללא תנאי ושישעבדו עצמם למס ויקבלו מרות ישראל.רק אם הם יסרבו לכך,יש להלחם עימה ולכובשה.
2)בעת הקרב יש להשמיד את הזכרים בלבד ולחוס ולהשאיר את הנשים,הטף והחי.
הבחנה בין מלחמת רשות למלחמת מצווה:
מלחמת מצווה- מוטלת עלינו מהתורה באחד משלושת המקרים הבאים:
א. להלחם בשבעת עמי כנען.
ב.להלחם בעמלק ולהשמידו.
ג.להלחם במקרה ומתקיפים את ארצנו.
מלחמת רשות- מלחמה שתכליתה התעצמות והרחבת גבולות הארץ.
פס' ט'ו-י'ט: 'כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך'..
לפי רש'י שתי המצוות (מצוות הקריאה לשלום והשמדת הזכרים בלבד) מתייחסות לערים הרחוקות (מלחמת רשות).לעומת זאת,בערים הקרובות,כלומר בערים של 7 עמי כנען (מלחמת מצווה) אין להציע כלל הצעות שלום,יש להשמיד כל נשמה,כולל הנשים והטף.אם תשאיר אותם בחיים סופכם ללמוד מהם את דרכיהם ולעזוב את ה'. הראיה לדברי רמב'ן היא התנהגות הגבעונים בימי יהושע. הגבעונים היו תושבי הארץ משבעת העממים והם התחפשו לאנשים שאינם תושבים כי הבינו שבני ישראל לא יסכימו לקבל את כניעתם.
לפי רמב'ם ורמב'ן הקריאה לשלום היא מצווה שקיימת בכל המלחמות, גם במלחמת מצווה, אלא שיש הבדל בתנאי הכניעה של ערים רחוקות או של ערים קרובות לישראל. הראיה לדבריהם היא התנהגותו של משה רבנו במלחמה עם סיחון מלך האמורי. משה קרא לשלום למלך סיחון לפני המלחמה למרות שהוא צווה להלחם בו באופן מפורש וזו היתה מלחמת מצוה.
 
י'ט-כ: התנהגות הלוחמים בעת מצור על העיר.
פס' י'ט:'לא תשחית את עצה'..- איסור השחתת העצים סביב לעיר הנצורה.
התורה אוסרת על הצרים על העיר לכרות את עצי המאכל שמסביב לעיר,לעומת זאת מתירה התורה לכרות לצורך בניית המצור,עצי סרק- עצים שמשמשים לנוי או לבניין.
טעם האיסור:
(א) העץ לא הסב לך כל נזק שנאמר:'כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור' (רש"י).
א) פס' י'ט: 'כי ממנו תאכל'- העץ מועיל לך (ראב"ע)..
לפי רש'י יש לקרוא משפט זה בשאלה - האם העץ שותף במלחמה זו כמו אנשי העיר? [ברור שלא, לכן אל תשחית אותו בשעת המלחמה]. רש"י מבסס את דבריו על החלק הראשון של הפסוק ('כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור' ).
ראב'ע קורא את המשפט בחיוב ולא בשאלה, ומשמעותו: הרי האדם ועץ השדה קשורים זה לזה, העץ נותן חיים לאדם בפירותיו, ולכן אין להכריתו ולהשתמש בו לצרכי המצור. ראב"ע מבסס דבריו בעיקר על סוף הפסוק ('כי ממנו תאכל').
 
דברים פרק כ'א
נושאי הפרק:
א-ט: פרשת 'עגלה ערופה'.
י-יד: דין אשת יפת תואר.
טו-יז: דין בכור.
יח-כא: דין בן סורר ומורה.
כב-כג: איסור הלנת המת.
 
רש'י מסביר כי הקשר בין הנושאים בפרק הוא לפי העיקרון של 'עבירה גוררת עבירה': אם תיקח אישה שבויה יפת תואר סופך שתשנא אותה,וממנה ייצא לך בן סורר ומורה.אם ההורים מרחמים על הבן ועוברים על מעשיו בשתיקה,סופו שייצא לתרבות רעה ויתחייב מיתה בבית דין וייתלה.
 
פס' א-ט: פרשת 'עגלה ערופה'.
תיאור המקרה: באחד מהמקומות בארץ נמצא אדם הרוג (חלל) בשדה,מחוץ לערים שבאותו אזור ולא ידוע מי הרג אותו.
א) בשלב הראשון משנודע על ההרוג: 'ויצאו זקניך ושופטיך'(פס' ב)- לפי רש'י אלו הסנהדרין,שהם מודדים את המרחק מההרוג אל הערים שסביבו,כדי לקבוע את העיר הקרובה להרוג.
ב) בשלב השני - 'ולקחו זקני העיר עגלת בקר...והורידו את העגלה..וערפו שם'(פס' ג-ד)- זקני העיר, שהם בית הדין של העיר,מביאים עגלת בקר מאנשי העיר ומורידים אותה אל עמק סלעי, שאינו ראוי לזריעה, ועורפים אותה שם באמצעות גרזן.
ג) זקני העיר רוחצים ידיהם בדם העגלה ואומרים את הפסוק: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו' (פסוק ז).
ד) הכוהנים, שגם נמצאים בטקס, אומרים בשלב זה את הפסוק: 'כפר לעמך ישראל' (פס' ח) והולכים.
ה) לאחר עשיית פעולות אלה מבשרת להם התורה: 'ונכפר להם הדם' (פס' ח).
מי שאמר זה לא אמר זה - הדיבור מחולק עם כן בין מספר משתתפים:
   וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ – דברי זקני העיר 
 כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל – דברי הכהנים
 וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם – דברי התורה שמודיעה שאז תהיה להם כפרה
בהמשך מזהירה התורה בפסוק ט: "וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' " – לפי רש"י הכוונה שאם לאחר הטקס נמצא הרוצח, צריך להעניש אותו ולא לסמוך על הבטחת הכפרה. 
 
יש שתי מטרות לפעולות אלו הנעשות בטקס עגלה ערופה לפי רש'י:
1) הסרת האחריות מזקני העיר על גרימת מוות עקיף לאותו אדם- על כך ששלחוהו לדרך ללא מזונות וליווי.
2) לכפר על מעשה הרצח שייתכן ונעשה ע'י אחד מאנשי העיר.
פס' ז: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' – דברי הזקנים של העיר.
קושי: וכי יעלה על הדעת שבזקנים הם אלה ששפכו את הדם?
רש'י מסביר כי הזקנים מתוודים על כך שגם בעקיפין הם לא שפכו את הדם: הם לא ידעו על סיבה כלשהי לרציחתו או לא ידעו שהוא יוצא לדרך ולכן לא שלחו אתו מלווים.
 
תפקיד הכוהנים במסגרת טקס העגלה ערופה:
1) לשמוע את הוידוי של זקני העיר כדי לטהרם מאשמה.
2) לשאת תפילה עבור אנשי העיר: 'כפר לעמך ישראל..'(שהרי כל הציבור אחראי למעשה זה) כדי שה' יכפר על חטא זה.
 
פס' י-יד: דין אשת יפת תואר.
פס' י: 'כי תצא למלחמה' – מדובר פה במלחמת רשות, מכיוון שבמלחמת מצוה יש חיוב להרוג את כולם.
פס' י'א: 'וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת ולקחת לך לאישה'.
התורה לא אוסרת לשבות אישה במלחמה משום שהתורה מכירה את האדם ואת יצר הרע שבו ('לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע' [רש"י]), ואם התורה תאסור זאת האדם ייקח אותה באיסור.עם זאת,התורה תובעת מהאדם לעשות פעולות הכנה מיוחדות,לפני שנושא אותה לאישה,שמגמתן לסלקה מעליו כשיראנה בכיעורה.
הפעולות הן:
1) גילוח שער ראשה שנאמר: 'וגילחה את ראשה'.
2) גידול הציפורניים.
3) הסרת שמלת השבי המקושטת לכבוד המלחמה.
4) ישיבת האישה בבית האיש - 'ובכתה את אביה'- כדי שיראנה זמן רב במצבה כשהיא בוכה ותתכער בעיניו.
אם אחרי פעולות אלו,לא ירצה אותה - 'ושלחת אותה לנפשה,לא תתעמר בה'- אסור לך להעסיק אותה כשפחה או למכור אותה כשפחה,צריך לשחררה.
 
פס' טו-יז: דין בכור
אם היו לאיש שתי נשים,אהובה ושנואה ויש לו ילדים משתי הנשים והבן הבכור הוא מהאישה השנואה, 'לא יוכל' = לא יורשה 'לבכר' = להעדיף את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור,בקשר לחלקו בירושה לאחר מותו.
פס' י'ז: 'כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים בכל אשר יימצא לו'.
רש'י: '...מכאן שאין הבכור נוטל פי שניים בראוי לבוא לאחר מיתת האב כבמוחזק'.
הבכור נוטל פי שניים בנכסים קיימים בידי האב בזמן מיתתו (מוחזק), אך לא בנכסים שאינם ברשותו, בשעת מותו של האב אבל עתידים להגיע.
'כי הוא ראשית אונו' ('אונו'= כוחו)
התורה מסבירה שאסור לנשל בכור מזכותו משום שהבכור נושא את עיקר כוח האב במשפחה,והוא נושא את האחריות של המשפחה עליו.
 
פס' יח-כא: בן סורר ומורה.
פס' י'ח: 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אימו ויסרו אותו ולא שמע אליהם'.
רש'י לפס' י'ח: 'בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרמיטר (=חצי מנה של) בשר וישתה חצי לוג יין'. לפי ברטנורא, מדובר בסעודה המאפיינת ליסטים, עבריינים, שאוכל בשר שחציו מבושל וחציו לא.
דרכי התנהגותו של בן סורר ומורה:
סר מהדרך הטובה,ממרה פי אביו ואימו,שותה יין ואוכל בשר כדרך העבריינים.לפי פירוש חז'ל את הכסף לקניית בשר והיין הוא השיג באמצעות גניבה מכספי הוריו!
שלבי העמדתו לדין של בן סורר ומורה:
אביו ואימו מביאים את הנער לבית דין של שלושה דינים.לאחר הבאת עדויות שגנב מהוריו וקנה בכסף יין ובשר מתרים בו ומאיימים עליו שלושה הדינים שלא יעשה זאת שנית ופוסקים לו שלושים מלקות. אם לאחר מכן גנב משל אביו וקנה שוב בשר ויין מביאים אותו הוריו לבית דין של עשרים ושלושה דיינים.לאחר שמיעת עדי ההתראה (העדים שהזהירו אותו לא לעשות) פוסקים בית דין את דינו למות והוא נסקל במעמד אנשי העיר שנאמר:'ירגמוהו כל אנשי עירו באבנם ומת'(פס' כ'א) ומכריזים על מיתתו ברבים שנאמר:'וכל ישראל ישמעו ויראו'.
מדוע מחמירים בעונשו של בן סורר ומורה?
רש'י על פי חז'ל:'בן סורר ומורה נהרג על שם סופו' (על מה שצפוי לצאת ממנו בעתיד). צפתה - ראתה התורה מה יהיה מבן כזה, בן זה גונב את ממון אביו וכאשר לא יהיה להוריו כסף הוא יעמוד בפרשת דרכים ויגנוב מהאנשים ויהרוג אותם.לכן אמרה התורה ימות זכאי, בטרם יגיע לרצח, ואל ימות חייב- לאחר שירצח וייתפס על כך. ויוצא שנהרג על מה שעלול לצאת ממנו, לפני שהפך לרוצח.
 
 מקרים נוספים שבהם מוציאים להורג על פי תוצאות המעשה:
(1) זקן ממרה (פרק י'ז) כדי למנוע קרע ופילוג בקרב העם.
(2) עדים זוממים(פרק י'ט) כדי להרתיע מפני מעשים דומים הגורמים מיתה לאנשים חפים מפשע.
(3) מסית לעבודה זרה(פרק י'ג) כדי להרתיע את העם מפני היגררות לעבודה זרה.
 
פס' כא-כב איסור הלנת המת:
פס' כ'ב: 'וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ'.
מדובר על אדם שמגיע לו עונש מוות.אדם זה הומת בבית דין.בסקילה ותלו אותו על העץ.רש'י-מכאן לומדים (מפס' כב)שכל הנסקלין נתלין שכתוב:'והומת ותלית אותו על העץ'.
פס' כג-מזכיר שתי מצוות:
1לא תעשה - 'לא תלין נבלתו על העץ' - אסור להשאיר את גופת המת לאחר השקיעה למשך לילה
2.מצוות עשה - 'קבור תקברנו ביום ההוא'.
 התורה מציינת שני נימוקים לכך:
א.'כי קללת אלוקים תלוי'- רש'י:כל קללה לשון זלזול.בזיון, בזיון לא-לוקים נגרם ע'י התלוי מאחר והאדם נברא בצלם אלוקים ובביזיון האדם יש גם בזיון האלוקים.
ב.'ולא תטמא את אדמתך'- ע'י זה שהמת מוטל בגלוי הוא עלול לגרום טומאה ע'י כך שיגעו בו יוצא שהוא גורם להפצת הטומאה בא'י הקדושה.
 
דברים פרק כ'ב
נושאי הפרק:
א-ג: מצות השבת אבידה
ד: מצות טעינה
ה': אסור על אישה ללבוש בגדי גבר
ו-ז: מצות שילוח הקן
ח: מצות מעקה
ט-יב: איסורי כלאיים
יג-כא: בעל המוציא שם רע על אשתו.
כב-כט: ניאוף ואונס אשה לא נשואה
 
פס' א-ג: מצות השבת אבידה
בפס' אילו יש מצות עשה להשיב אבדה לבעליה ומצות לא תעשה- אין להעמיד פנים כאילו לא רואים את האבידה.
פס' א: 'לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם'.
רש'י:'לא תראה אותו שתתעלם ממנו, זהו פשוטו ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו''.
יש קושי בסדר המילים: הניסוח של מצות לא תעשה בפסוק קשה- המילה 'לא' צריכה להיות סמוכה לפועל 'והתעלמת' ולא למילה 'תראה'! הכתוב היה צריך להיות כך-'כי תראה את שור אחיך או את שור נידחים (מתרחקים מן העדר) לא תתעלם מהם' תחילה סיפור העדר ואחר כך הציווי.
רש'י מביא שני הסברים ליישוב הקושי:
1) לפי הפשט:המילה 'לא' שבראש הפסוק מתייחסת גם למילה 'התעלמת' שבסוף הפסוק ופירוש הפסוק הוא:לא תראה אבדה ותמשיך בדרכך ותתעלם ממנה אלא עליך להשיבה לבעליה.
2) לפי הדרש: המילה 'והתעלמת' עומדת כציווי בפני עצמו ובאה ללמד שיש פעמים שמותר לך להתעלם ולא להשיב האבדה.
ישנם שלושה מקרים שבהם מותר לאדם להתעלם:
1) כהן יכול להתעלם אם האבידה נמצאת בבית הקברות- כי אסור לו להיטמא למת.
2) זקן יכול להתעלם מאחר שלא מכובד שהוא יסחב על גבו את האבדה.
3) המוצא יכול להתעלם מהאבדה אם הוא יפסיד בגלל ההתעסקות בה ממון רב בגלל ביטול זמן עבודה.
'השב תשיבם לאחיך'- צריך להחזיר את האבידה וכאן מדובר על מקרה שהמוצא מכיר את הבעלים של האבידה.
לפי הרמב'ן מצוות השבת אבדה היא מצווה מבוארת מאחר והיא נזכרה לראשונה בספר שמות (כ"ג,ד)בפרקנו נתבארו בה מספר דינים:
א.בספר שמות דובר על בהמה 'תועה' שעזבה את דרך המלך ובלא טורח גדול אפשר להחזירה למסלולה הרגיל, אבל בפרקנו (פס' א) נאמר שהבהמות 'נידחים', כלומר הם ברחו והרחיקו מאוד,דבר המצריך מהמוצא זמן וטורח רב להחזירם.
ב.אם לא ידוע זהות המאבד יש להכניס האבדה לביתו.
ג.מפסוק א' למדנו שיש פעמים שמותר להתעלם.
פסוק ב': 'והיה עמך עד דרוש אחיך אותו'
רש'י:'וכי תעלה בלבבך שיתנהו לו קודם שידרשהו?אלא דרשהו (חקור אותו) שלא יהא רמאי'.
לפי הפשט: האבידה תישאר אצל המוצא עד שהמאבד ידרוש מהמוצא להחזיר לו את האבידה.
לפי הדרש: האבידה תישאר אצל המוצא עד שהמוצא יברר בוודאות (שידרוש) על פי סימנים מי הוא בעל האבידה.
 
פסוק ד'- מצות טעינה:
'לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו'.
בהמה שנפל מטענה מעל גבה יש לעזור לבעלים להטעין את הבהמה מחדש (להרים מה שנפל ולסדר מחדש את המטענים על הבהמה).
זוהי מצווה מבוארת שנזכרה כבר בשמות (כ"ג,ה: 'כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ ') ההבדלים הם:
 
בשמות:
בדברים:
מצות עשה           
מצות לא תעשה    
חמור שונאך   
חמור אחיך    
מצות פריקה
מצות טעינה
 
 (מצות פריקה- חמור שנופל מרוב כובד המטען אדם צריך לעזור לבעלים לפרוק - להוריד מהבהמה את המטען)
ההבדל העיקרי לפי הרמב'ן שבשמות מדובר באויבך ("חמור שונאך") ואילו בדברים באחיך ("חמור אחיך), ולכן לאויבך אתה חייב לעזור לפרוק משום צער בעלי חיים.
רש'י: 'הקם תקים עמו' עמו- הכוונה עם הבעלים, אבל אם הבעלים אינם רוצים לעזור לך ודורשים שתטען לבד מה שנפל מהבהמה אז לא צריך לטעון.
 
פסוק ה'- פסוק זה אוסר על האישה ללבוש בגדי גבר ועל הגבר ללבוש בגדי אישה כי כך נמנע שתהיה האישה דומה לאיש ולא תלך בין האנשים לשם ניאוף וכנ"ל לגבי גבר.
 
פס' ו-ז: מצות שילוח הקן:
אם הזדמן לפניך קן ובו יש את האם עם האפרוחים או הביצים ורצונך ליהנות מאכילתם, אתה מצווה לשלח את האם ורק אז מותר לך לקחת את האפרוחים או את הביצים
פסוק ו':'כי יקרא'.
רש'י אומר לשון מקרה, הכוונה שמצוות שילוח הקן נוהגת רק בקן ציפור שנמצאה בדרך מקרה ולא בציפור שמצויה בלול או בשובך.
לפי רמב'ן, מצות שילוח הקן היא מצווה מבוארת ונזכרה כבר בספר ויקרא כ"ב.
 הטעם למצווה:
1) פיתוח מידת הרחמנות - קודם תשלח את האם שלא תראה בצער בניה ורק אחר כך תיקח את בניה.
2) מניעת הכרתת המין.על האדם לחנך את עצמו שלא להכרית את בעלי החיים שבטבע,למרות שהם מותרים לו, ולכן ישאיר בחיים את האם.
 
פס' ח: מצוות מעקה
התורה מצווה על האדם לעשות מעקה לכל מקום שברשותו שישבו סכנה,על מנת למנוע שפיכות דמים בתוך ביתך.
 
 
פס ט'-יא': איסורי כלאיים
לפי רמב'ן, מצות כלאיים היא מצווה מבוארת ונזכרה כבר בספר ויקרא פרק י"ט.
פה התורה מוסיפה:
1) אסור לזרוע כלאיים גם בכרם (מקום גידול הענבים).
2) אסור לחרוש בשור וחמור.
3) התורה מפרטת שרק צמר ופשתים יחדיו אסור ללבוש.
פס' ט': 'לא תזרע כרמך כלאיים'...
כלאיים- ערבוב של שני מינים ביחד, כמו: לזרוע ירקות בתוך הכרם.
דין הכלאיים- אסור לאכול את כל מה שיצמח בכרם:
'המלאה'- התבואה שהבשילה.
'הזרע אשר תזרע'- הזרעים שהתבשלו.
'ותבואת הכרם'- גם תבואת הכרם תיאסר.
הסיבה לאיסור כלאיים:
אין לאדם לשנות את מעשה הבורא ולערבב את המינים,שכן בתהליך הערבוב,האדם עלול לגרוע מהמינים שנתן ה' לאדם ליהנות מהם.
פס' י: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו'.
הסיבות למצווה זו:
1) צער בעלי חיים- כוחו של השור רב יותר משל החמור ומלאכה משותפת שלהם מתישה ומחלישה את החמור.
2) חשש כלאיים- אדם המשתמש בשניהם למלאכת החרישה עלול לשים אותם יחד ברפת ולזווג ביניהם - דבר שאסור מדין כלאי בהמה.
פס' י'א-י'ב-כלאי בגדים.
פס' י'א: 'לא תלבש שעטנז'.
אסור ללבוש בגד המורכב מצמר ופשתים שמעורבבים יחד בתפירתו. הטעם לאיסור: יש בשעטנז ערבוב בין המינים (בין מיני האדמה למין החי).
פס' י'ב: 'גדילים תעשה לך'. יש חריג לאיסור שעטנז והוא בעשיית ציצית: לצורך עשייתה מותר לקלוע חוטים של צמר ופשתן ביחד. אין הסבר לחריגה של הציצית מאיסור שעטנז, וחריגה זו נחשבת מן 'החוקים' – דינים שאין שכלו של האדם יכול להשיג את טעמם.
 
דברים פרק כ"ג
נושאי הפרק:
פס' א-ט: פסולי חיתון מישראל ומהגויים.
פס' י-טו: שמירת קדושת המחנה בעת יציאה למלחמה.
פס' טז-יז: דין עבד שבורח מבעליו.
פס יח-יט: איסורי זנות.
פס' כ-כא: איסור ריבית.
פס' כב-כד: דין אדם שנדר נדר.
פס' כה-כו: דיני פועל בכרם או פועל בשדה הרוצה לאכול בעת עבודתו.
 
פס' א-ט: פסולי חיתון מישראל ומהגויים
פס' א-ג: האיסור להתחתן עם אשת אביו, עם פצוע דכא, עם כרות שפכה ועם ממזר
פס' ד-ז: עמים שלא יבואו בקהל ה' לעולם
פס' ח-ט: עמים שאנשיהם יבואו בקהל ה' בדור השלישי
 
פס' א: לאדם אסור להתחתן עם אשת אביו לעולם.
פס' ד-ז: 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם.' מוזכרים שני עמים, עמון ומואב, שהם עמים שלא יכולים לבוא 'בקהל ה' '. הכוונה לכך שהם יכולים להתגייר אך לא יוכלו להתחתן עם יהודיות אלא עם בנות שהתגיירו.
ההסבר לכך: א. 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך צאתכם ממצריים' – הם לא קידמו את בני ישראל בלחם ובמים כשיצאו ממצריים והיה ראוי שיעשו זאת.
ב. 'ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור' – מואב שכר את בלעם בן בעוד כדי לקלל את עם ישראל.
שני האירועים ההיסטוריים הללו מוכיחים על חוסר המוסריות הטבוע בעמים אלו.
מפס' ד' למדים חז"ל שעמוני ומואבי אסורים לבוא בקהל ה', אבל עמונית ומואבית מותר להן להתחתן עם אדם מישראל לאחר שהתגיירו. ההוכחה לכך היא רות המואבייה, שנתגיירה ונישאה לבועז, ומצאצאיה יצא דויד המלך.
פס' ח-ט: מוזכרים עמים המותרים לבוא בקהל ה' מדור שלישי ואילך . מצד אחד מדובר בעמים שהתנהגו אל ישראל באופן אכזרי בעבר (המצרים שיעבדו אותנו והאדומים לא הסכימו שנעבור דרכם). ומדוע אם כך הם שונים מעמון ומואב ומותרים בקהל ה' מהדור השלישי ואילך?.
העמים: 1. אדום- 'לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא' – משום שעשו, אבי העם האדומי, הוא אחיו של יעקב, אב של עם ישראל.
2. מצריים- 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'- בגלל שעם ישראל חי במצרים ובתקופה ממושכת נהנה ממנה (בימי יוסף עד שקם מלך שלא ידע את יוסף והמרים התחילו לשעבד אותנו) עלינו לזכור להם טובה על כך.
 
אגב, לאחר שסנחריב מלך אשור ושאר מלכי אשור כבשו את האזור הם בלבלו את העמים והגלו אותם ממקום למקום (כמו שעשה סרגון כשהחריב את מלכות ישראל [שומרון] והגלה את עשרת השבטים) ומכאן ואילך איננו יודעים מי מואבי, מי עמוני, מי מצרי ומי אדומי ומותר כיום לכל הגויים שמתגיירים להתחתן עם ישראל.
 
פס' י-טו: שמירת קדושת המחנה בעת יציאה למלחמה.
התורה מצווה שהמחנה הצבאי ישמור על קדושת המחנה בזמן מלחמה, על ידי:
1. שילוח טמאים מהמחנה. 2. הקצאת מקום מיוחד לעשיית הצרכים מחוץ למחנה. 3. החזקת כלי חפירה כדי לכסות את הצואה. הסיבה, הטעם לציוויים אלו, מפני שה' נמצא במחנה ישראל, ולכן צריך לשמור על קדושתו. למדים זאת מס' טו: 'כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך... והיה מחניך קדוש'.
מדוע התורה מזהירה 'ונשמרת מכל דבר רע' דווקא במחנה היוצא למלחמה?
רמב'ן: 'כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף... ועל כן הזהיר בו הכתוב, 'ונשמרת מכל דבר רע'.'
מסביר הרמב'ן, במחנה המלחמה יש חשש גדול של התפרקות מוסרית, לכן ראתה התורה במקרה זה צורך מיוחד להזהיר אותם להישמר מכל דבר רע.
לפי רש'י, השטן מקטרג בשעת סכנה, בזמן שיוצאים למלחמה, ולכן צריך שמירה יותר גדולה על הקדושה כדי שלא תהיה לשטן סיבה לקטרג.
 
 פס' טז-יז: דין עבד שבורח מבעליו.
פרשנים רואים במצווה זו המשך לפסוקים הקודמים, פס' י-טו. בשעת היציאה למלחמה מצטרפים למחנה עבדים הנמלטים מאדוניהם. עבדים אלו בורחים משום שהם רוצים להיות חופשיים, בני חורין, והתורה אוסרת עלינו להסגירם חזרה לאדוניהם.
לפי רש'י, מדובר גם בעבד כנעני שברח מאדונו העברי לחו"ל ואסור לנו להשיבו לאדונו לארץ ישראל.
 
 פס' כ-כא: איסור ריבית.
פס' כ': 'לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך'. נשך=ריבית. בפס' זה מדובר על אזהרה ללווה (הלווה הוא מי שלקח את ההלוואה מהמלווה) שלא יתן למלווה ריבית ובזה יגרום למלווה לקחת ריבית.         
רש'י: ' 'לא תשיך' (בחומש דברים)- אזהרה ללווה שלא יתן ריבית למלווה, 'את כספך לא תתן לו בנשך...' (בחומש ויקרא) – אזהרה למלווה
מצווה זו כבר מבוארת בספר שמות ובויקרא, שם מדובר על איסור לקיחת ריבית מצד המלווה. התוספת בדברים היא שגם ללווה אסור לתת ריבית למלווה.
פס' כ'א: 'לנכרי - תשיך, ולאחיך - לא תשיך'.
רש'י: 'לנכרי תשיך'- ולא לאחיך,לאו הבא מכלל עשה – עשה. לעבור בשני לאווין ועשה'.
לפי רש'י, מהמילים 'לנוכרי תשיך', למדים גם מצוות לא תעשה שהיא לא לקחת ריבית מיהודי. לכן בסך הכל למדים לפי רש"י מפסוק זה: שתי מצוות לא תעשה: 1. 'לא תשיך לאחיך' 2. ולאחיך לא תשיך', ומצוות עשה: 1. 'לנוכרי תשיך'. הכוונה בחזרה על הלאווים היא לומר לנו שהאיסור הוא חמור מאד.
 רמב'ן מסביר את דברי רש'י וטוען שרש'י לא התכוון שיש מצות עשה לקחת ריבית מהנכרי אלא: 'ובאר בכאן שיהיה ריבית הנוכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגניבה כמו שאמרו גזל גוי אסור...'. ריבית הנעשית על ידי הסכם אסורה לישראל משום אחווה וחסד, ואילו לגבי הגוי לא קיימת סיבה זו ולכן מותרת לקיחת ריבית מהגוי. הרמב'ם פסק לעומת זאת שיש מצוה לקחת מן הנכרי ריבית ולא רק שיש רשות ומותר לקחת ממנו.
 השכר לשומר מצווה זו: 'למען יברכך ה' אלוקיך...'
רמב'ן: 'הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים'. לא כתוב בתורה אחרי כל מצווה שה' ציוה, שה' יברך אותו. אלא, כתוב שה' יברך אדם, מי שמקיים מצווה שבאה לשם עזרה לזולת וחסד כלפי אדם אחר. לכן על כך שאדם לא גנב או לא גזל אין תוספת של ברכה, אבל על אי לקיחת ריבית יש ברכה משום שזוהי התנהגות של חסד כלפי הזולת, לפנים משורת הדין.
 
פס' כב-כד: דין אדם שנדר נדר.
זוהי מצווה מבוארת, והיא נזכרת כבר בספר במדבר. התורה מוסיפה בדברים:1. אין חובה על אדם לנדור נדר. נדר הוא דבר רשות. 2. אם אדם נודר נדר הוא חייב לקיימו (כמצות עשה).
'כי תידור נדר לה'- לא תאחר לקיימו' אסור לדחות את מועד קיום הנדר. נשאלת השאלה, עד מתי אפשר לקיים נדר שנדרתי? רש'י: אדם שנדר נדר ואם אחרי שלושה רגלים, כשמגיע הרגל הרביעי, והוא עדיין לא שילם הוא עובר על 'לא תאחר' ובנוסף עובר גם על 'מוצא שפתיך תשמור'. למרות שנדר לשם מצווה הוא דבר חיובי עדיף שאדם לא ידור אם אין בכוונתו לקיימו או לא לקיימו בזמנו. לכן היום אנחנו נוהגים לומר על ההבטחות שאנחנו מבטיחים 'בלי נדר'.
רמב'ן אומר שטעם המצווה, שאדם יהיה אחראי על מוצא פיו.
 
פס' כה-כו: דיני פועל בכרם או פועל בשדה הרוצה לאכול בעת עבודתו.
בפסוקים אלו מדובר על פועל העובד בשדה או בכרם ולא בסתם אדם שעבר על יד שדה או כרם ונכנס לאכול.
לפועל מותר לאכול בתנאים הבאים: 1. בשעת הבציר, שתפקידו לקטוף את הפירות ולא לעבוד באדמה. 2. האכילה בכמות סבירה בלבד, ואסור לו לקחת אוכל לביתו.
פס' כו: 'וחרמש לא תניף על קמת רעך'. מדובר בפועל שבו החיטה בשילה ועומדת זקופה, הפועל מעוניין לאכול תוך כדי עבודתו בשדה. התורה קובעת שלפועל מותר לאכול מה שנקטף בידו אך אסור לו לאכול כמות חיטה גדולה יותר כמו כמות הנקטפת בעזרת חרמש (כלי) על השיבולים העומדות.
אם כך, נשאלת השאלה מדוע צריך את האיסור המיוחד של 'וחרמש לא תניף על קמת רעך' אם כתוב כבר 'לא תגזול'?
ספר החינוך: 'לפי שידמה... שלא יהיה לו חטא בלקחו מגידולי הקרקע... שדרך בני האדם לא להקפיד בדבר כל כך... על היה מחסדיו ברוך הוא להרבות עלינו האזהרות במה שהכישלון מצוי...'
איסור זה, 'וחרמש לא תניף על קמת רעך', כלול באיסור לא תגזול, אבל התורה מוסיפה להזהיר בנוגע לפועל בפס' כו, משום שהוא עלול להרשות לעצמו לקצור מן התבואה ולקחת לעצמו, במחשבה שבעל הבית מרשה לו לקחת ולא מקפיד איתו על כך.
 
דברים פרק כ"ה
נושאי הפרק:
פס' א-ג: עונש מלקות.
פס' ד': לא לחסום שור בדישו.
פס' ה-י: דיני ייבום וחליצה.
פס' יא-יב: תשלומי בושת.
פס' יג-טז: יושר במסחר.
פס' יז-יט: זכירת מעשה עמלק ומחייתו מן האדמה.    
 
פס' א-ג: עונש מלקות.
פס' א': 'כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט'.
ישנו סכסוך בין שני אנשים ובית דין פסק, הצדיק זכאי והרשע חייב. עונשו של הרשע הוא שלושים ותשע מלקות של בית דין. אדם מקבל עונש מלקות כשעבר על עבירה שאין עליה עונש אחר המפורש בתורה והיא איננה מן הלאווים שלא לוקים עליהם כמו 'לאו שאין בו מעשה' (עברה שאיננה במעשה אלא בדבור או במחשבה כמו לשון הרע) או 'לאו הניתק לעשה' (לאו שניתן לתקנו על ידי מצות עשה כמו גזלה שניתן לתקן על ידי השבת הגזלה לבעליה). דוגמאות ללאו שיש עליו מלקות – אדם שאכל חזיר, אדם שאכל בשר וחלב.
 
פס' ד': לא לחסום שור בזמן עבודתו בשדה (הדיש).
אסור לסגור את הפה של השור במחסום כדי למנוע ממנו לאכול בשעה שהוא דש (רומס) את התבואה. איסור של חסימת שור בדישו היא דוגמא למקרה המסופר בפס א-ג. משום שאדם שעבר על איסור זה אין לו מצוות עשה על מנת לתקן והוא חייב מלקות.
רש'י שואל, האם רק שור אסור לחסום או כל בהמה?, תשובה: אסור לחסום כל בהמה, ולא רק שור, בזמן שהם עושים את מלאכתם בדבר שיש בו אוכל. אם כך, מדוע התורה הזכירה דווקא שור? כדי להוציא מהכלל את האדם. בהמה אסור לחסום אבל ישנם פעמים שמותר לחסום את פיו של האדם. למשל, פועל שעובד בשדה בפעולות שאינן קשורות לאסיפת המאכל (כמו בזיבול ועידור) אוסרים עליו לאכול מהפירות בשעת העבודה ואין זה בכלל 'לא תחסום שור בדישו' כי מדובר באדם שמבין את משמעות מעשיו ולא בבעל חיים.
 
 
פס' ה-י: דיני ייבום וחליצה.
זוהי מצווה מחודשת.אם אח אחד מת ואין לו ילדים, אח המת צריך לייבם את האלמנה, זאת אומרת, צריך לקחת לו אותה לאישה ולהקים זרע לאחיו המת. מטרת הייבום היא על מנת שיישאר זכר למת.
פס' ו: 'הבכור שתלד יקום על שם אביו המת'- התורה מבטיחה שעל ידי קיום הייבום יקום זכר למת ויהיה לזוג ילדים.
פס' ז:'ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו'- אם אח המת לא רוצה לקחת את אלמנת אחיו לאישה, האלמנה עולה אל הזקנים ואומרת להם: פס' ז: 'מאן (=מסרב) יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה (=רצה) יבמי'- אח בעלי לא רוצה להקים שם וזכר לבעלי. זקני העיר קוראים לו ומשכנעים אותו לקיים מצוות ייבום. אם הוא לא מסכים, האלמנה נגשת אליו לעיני הזקנים, חולצת את נעלו, יורקת בפניו ואומרת לו: 'ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו'. פעולה זו נקראת חליצה.
לפי הרמב"ם, אם אשת האח המת (היא נקראת 'שומרת יבם') לא מוכנה להינשא, להתייבם, לאח החי, לא כופים עליה להינשא לו משום שיש כלל: אין משיאין אשה בעל כורחה, בכפייה.
 
 פס' יג-טז: יושר במסחר.
זוהי מצווה מבוארת, נזכרה כבר בויקרא י'ט, לה-לו. התורה מוסיפה בדברים את העניינים הבאים:
א. התורה באה ללמדנו שאסור להחזיק בבית מידות או אבני משקל פסולות, גם אם אין משתמשים בהם. (לדוגמה: אבן שכתוב עליה שהיא שוקלת ק'ג אחד ולמעשה היא שוקלת 900 גרם בלבד).
ב. משה מדבר אל העם העומד להיכנס לארץ ומצווה אותם את תנאי המסחר ההוגן, ואת השכר המובטח לנו על יושר במסחר, פס' טו: 'למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך'. שמירת היושר היא דרך להיאחז בקרקע ולהחזיק בה. בספר עמוס יש נבואה לפיה חורבן מלכות שומרון נגרם בעוון הרמאות במסחר!
 
פס' יז-יט: זכירת מעשה עמלק ומחייתו מן האדמה.
ישראל נצטוו בשלוש מצוות כאשר נכנסו לארץ ישראל:
1.למנות מלך, 2.להכרית את עמלק, 3.לבנות את בית הבחירה, בית המקדש.
בפסוקינו מופיע הציווי של מחיית (הכרתת) זרע עמלק.
פס' יז: 'זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים'- זהו הציווי לזכור את מה שעמלק עשה לעם ישראל כשהוא רק יצא ממצריים.
רמב'ן: 'והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם שכך עשה לנו הרשע... '
לפי הרמב'ן, אנו מקיימים מצוות עשה, 'זכור את אשר עשה לך עמלק...', 'זכור'- על ידי שנעביר ונספר את המסר ואת מה שעשו לנו עמלק לדורות הבאים.
פס' יח:'אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוקים.' מה עמלק עשו לנו שאנו צריכים למחותם?
כשעם ישראל יצא ממצרים, כל העמים פחדו מעם ישראל אחרי שראו את כל הניסים והנפלאות שהקב'ה עשה להם. אף אחד לא העיז לצאת למלחמה נגד ישראל מרב פחד וידיעה שה' איתם. עמלק היו הראשונים שיצאו למלחמה נגד ישראל ובכך גרמו לשאר העמים לא לפחד מעם ישראל.
'קרך' הכוונה הזדמן לעם ישראל בדרך, בא במקרה.
פס' יח:'...ולא ירא אלוקים...'- קושי: מי הנושא במשפט זה? למי מתכוונים? לישראל (שלא יראו את ה' באותה שעה) או לעמלקים?
אבן עזרא: 'שב אל עמלק'. הכוונה לעמלק. העמלקים הוכיחו בהתנהגותם שאינם יראים מה' אלוקי ישראל.
פירוש אחר, הנושא במילים אלו זה עם ישראל. עמלק הצליח לפגוע בעם ישראל מכיוון שישראל חטאו ולא היו יראי אלוקים. הוכחות: 1. הפעלים הקודמים בפסוק מתייחסים לעם ישראל, לכן גם פועל זה מתייחס לבני ישראל. 2. בספר שמות, מתוארים חטאי ישראל (שמות י'ז) שקדמו לבואם של העמלקים.
פס' יט: 'בהניח ה' אלוקיך'- אבן עזרא למד מפה על מועד מחיית עמלק. אחרי שישראל יירשו את הארץ, וישבו בה בשקט, אז צריכים למחות את זכר עמלק.
'תמחה את זכר עמלק'- מדובר על אופן מחיית זכר עמלק. לא צריך להשאיר ממנו זכר. הכוונה למחות, להשמיד גם: רכוש, בהמות, צאן, אדם וכד'.
 
לסיכום, בפרשת 'כי תצא' יש מספר מצוות מבוארות ומספר מצוות מחודשות:
מצוות מבוארות: בן סורר ומורה, השבת אבידה, פריקה, כלאיים.
מצוות מחודשות: הפטורים ממלחמת רשות, קריאה לשלום בשעת מלחמה, אשת יפת תואר, גירושין.
 
דברים פרק כ"ו
נושאי הפרק:
פס' א-יא: הבאת הביכורים ומקרא ביכורים.
פס' יב-טו: ביעור ווידוי מעשרות.
פס' טז-יט: חתימה.
 
פס' א-יא: הבאת הביכורים ומקרא ביכורים.
ביכורים הם פירות שהבשילו ראשונים. התורה מצווה להביאם לבית המקדש ולהביא אותם לכוהנים.חייבים להביא ביכורים רק מ-7 מהמינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
מצוות ביכורים זו מצווה מבוארת ונזכרה כבר בספר שמות כ"ג,יט,בבמדבר י"ח,יג ובדברים י"ב,ו.פה התורה מחדשת בנוגע למצוות ביכורים:
1) זמן חיוב המצווה הוא אחרי הכניסה לארץ.
2) חז"ל למדו שרק שבעת המינים חייבים בביכורים.
3) פרטי דרך הבאת הביכורים המבוארים בפס' ב-ד.
4) חיוב קריאת פרשת 'מקרא ביכורים'.
 
פס' א: 'והיה כי תבוא אל הארץ...'- זמן חיוב המצווה: לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה,כמו מצוות מינוי המלך ופרשת ערי מקלט שמחויבים בהם לאחר הכניסה לארץ.
פס' ב: 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה...והלכת אל המקום אשר יבחר ה''..
רש'י: 'ולא כל ראשית... אלא שבעת המינין בלבד. נאמר כאן 'ארץ' ונאמר להלן: 'ארץ חיטה ושעורה''. החיוב בהבאת הביכורים הוא רק מפירות משבעת המינים.רש'י לומד זאת מ'גזירה שווה'- לימוד דין בדרך של השוואה בין שתי מלים דומות.בפרקנו נאמר 'ארץ' ללא פירוט,ובדברים פרק ח,פס' ח נאמר 'ארץ' ובסמוך לה פירוט של שבעת המינים,ולכן משם לומדים שהכוונה לפירות משבעת המינים.
 
השוואה בין הבאת ביכורים לבין הבאת תרומה גדולה:
 
ביכורים
תרומה גדולה
ציטוט
'ולקחת מראשית כל פרי האדמה'..- משבעת המינים
'ראשית דגנך ותירושך ויצהרך'- לא מכל שבעת המינים, רק מדגן, תירוש (גפן) ויצהר (שמן מזית)
מתי מביאים
פעם בשנה מביאים את הפרות שהבשילו ראשונים
כל השנה - יש לתת מכל אסיף של דגן תירוש ויצהר
למי מביאים
לכהנים
לכהנים
להיכן מביאים
למקדש
לכהנים הקרובים למקום מגוריך, בכל מקום
המטרה
חינוכית- שיכיר מביא הבכורים שכל הטוב והשפע בא מה'.
מתן שכר לכוהנים על עבודתם במקדש.
 
 
פס' ה-י - מקרא ביכורים.
מביא הביכורים היה לוקח מפירות אדמתו ומביאם למקדש, מניף אותם עם הכהן, נוטל את ביכוריו לבדו ואומר את מקרא הביכורים, הוא מניח את ביכוריו ומשתחווה.הכהן היה מקבל ממביא הביכורים את ביכוריו, מניף אותם עם מביא הביכורים ומניחם לפני המזבח.
כעת נדון בפסוקים שאומר מביא הביכורים. פסוקים אלו מכונים 'מקרא ביכורים', וחלקם זכורים לך מן ההגדה של פסח. פס' ה: 'וענית ואמרת...ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט'...
לפי רש'י-'ארמי'- זהו לבן הארמי שביקש לאבד את יעקב אבינו.
לפי רשב"ם –'אבי' - אברהם אבינו היה 'ארמי אובד'
'וירעו אותנו המצרים ויענונו..ונצעק אל ה''- כשם שלבן רצה להשמיד את יעקב,כך רצה פרעה להשמיד את ישראל והקב'ה הצילנו מידיו.
פס' י:'ויביאנו אל המקום הזה ייתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש..'- מטרת האמירה של 'מקרא ביכורים' היא שהאדם יודה לה' על הטובה שהוא גמל איתו ועם כל ישראל בעבר.
פס' י'א:'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך'.
לפי רש'י הגֵר מביא ביכורים אך אינו יכול לומר 'מקרא ביכורים',כיוון שבנוסח נאמר: 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו' (פס' ג),והגר שאבותיו אינם מישראל אינו יכול לומר זאת.
בפס' א-יא נזכרת שש פעמים לשון נתינה המתייחסת לה' הנותן לעם ישראל טוב. טוב זה מתבטא בארץ ישראל הטובה ובפירותיה.בפסוק ו' הנתינה מתייחסת למצרים שנתנו על עם ישראל עבודה קשה.
 
פס' יב -טו: אמירת וידוי מעשרות
בפרק י'ד פס' כח-כט,התורה מצווה אותנו לבער ולהוציא מרשותינו פירות של מעשרות שהופרשו ועדיין לא ניתנו ללוי או לעני.פה התורה מוסיפה שכאשר אדם מסיים לבער (להוציא) את המעשרות שבביתו,עליו להתוודות 'וידוי מעשר'- בו האדם מצהיר שהוא קיים את כל המצוות הקשורות למעשרות.מטרת וידוי מעשרות:שהאדם יתוודה על מעשיו בקשר למעשרות.
פס' י'ב:'כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר'..
זמן הביעור: בשנה השלישית לשנת השמיטה,'שנת המעשר'- שנה שבה נוהג רק מעשר אחד- מעשר עני.לפי רש'י מקיימים מצווה זו בערב פסח של השנה הרביעית לשמיטה.
הביעור:'ונתתה ללוי'- ממעשר ראשון.
'לגר ליתום ולאלמנה'- ממעשר עני.
בפס' י'ב-י'ג,רש'י מזכיר את המתנות הבאות:
תרומה - ניתנת לכהן.שיעור מהתורה-משהו.מדרבנן 1:40-1:60.אסורה לזר שאינו כהן באכילה.
מעשר ראשון- ניתן ללוי.שיעורו - עשירית מהפירות. מותר לאכילה לכולם.
מעשר שני- לעצמו.שיעורו-עשירית מהנשאר אחרי מעשר ראשון. מותר באכילה לכל אדם ורק בירושלים.אם לא מעלים אותו לירושלים,פודים אותו בכסף שבו יש לקנות דברי מאכל בירושלים.
מעשר עני- ניתן לעניים.שיעורו - עשירית מהנשאר אחרי מעשר ראשון.מותר באכילה לכל אדם.
נטע רבעי- הפירות בשנה הרביעית לנטיעת העץ.דיניו כמו מעשר שני.
ביכורים- מובאים למקדש מראשית הפרי של שבעת המינים וניתנים לכהן.
 
פס' י'ג: 'בערתי הקודש מן הבית'-לפי רש'י,מילים אלו מתייחסות למעשר שני ולנטע רבעי,בגלל שהם אומנם שייכים לבעל התבואה,אך אסור לו לאכלם בבית,אלא צריך להביאם לירושלים.
סדר הפרשת המתנות: ביכורים,תרומה גדולה,מעשר ראשון,מעשר שני או עני (בשנה שבה מפרישים מעשר עני לא מפרישים מעשר שני).
הלכות שאומר 'וידוי המעשרות' מצהיר כי נזהר בהם:
1) נתתי מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני.
2) העליתי מעשר שני ונטע רבעי לירושלים.
3) נתתי תרומה לכוהנים.
4) לא אכלתי פירות המותרים לי בזמן שהייתי במצב של אבלות.
פס' ט'ו: 'השקיפה ממעון קודשך' - האדם מבקש שה' ישגיח על עם ישראל ועל ארץ ישראל ויברך אותם.בקשה זו הייתה נאמרת מייד בסוף וידוי מעשרות.רש'י מסביר שמייד לאחר שהאדם מתוודה שקיים את מצוות ה',הוא מבקש שה' גם יברך את ישראל,בגלל שהאדם מבין שברכת ה' לישראל תלויה בהתנהגות העם ובהקפדה על שמירת מצוות ה'.
פס' יז-יח: 'את ה' האמרת היום...וה' האמירך היום'.
רש'י: 'אין להם עד מוכיח במקרא ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה,הבדלת לך מאלוהי ניכר להיות לך לאלוקים והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה.ומצאתי להם עד והוא לשון תפארת'...
'אין להם עד מוכיח במקרא'- אין בתנ'ך מקום נוסף בו מופיעה מילה היכולה להוכיח את פירושן של מילים אלו.
'ומצאתי להם עד'- מצאתי הוכחה.
לפי רש'י,פס' טז-יט מתארים יחס הדדי בין הקב'ה ועם ישראל.עם ישראל בחר בה' להיות האל שלו וה' בחר בעם ישראל להיות עמו הנבחר.
 
בהצלחה רבה ללומדים!
 
 
 
קבצים מצורפים
סיכומים בדברים לנבחני שאלון 2103 (1330-442011_סיכומים_בדברים_לנבחני_שאלון_2103_.doc)

עוד |
  חזור
דף הבית | צור קשר הוסף למועדפים | הפוך לדף הבית
מה אהבתי תורתך - קהילת לומדי תנ"ך חמ"ד מחוז ת"א     עיר          
 
 
בניה וקידום אתרים בית ספריים 
בניה וקידום אתרים בית ספריים